לשותפה שלי יש מנוי לסדרת הקולנוע של "לב". לשותפה שלי אין בן זוג.
משילוב של שתי העובדות לעיל יוצא לי ללוות אותה לקולנוע מדי פעם. אחד הדברים שאני אוהב בללוות אותה לקולנוע הוא העובדה שאף-פעם, אבל ממש אף פעם אין לי מושג מה אנחנו הולכים לראות. בתור בן-אדם שחי חיים צפויים עד להכאיב, ההימור על הסרט בלב הוא אחד מההימורים העיקריים בחיי.
ל"קללת פרח הזהב" הגענו קצת באיחור וכך יצא שהחמצנו את ההרצאה שיש לפני תחילת הסרט. כשהבנו שמדובר בסרט סיני אמרתי לה "תוך חצי שעה מקסימום אנחנו בחוץ". וטעיתי. יצאנו בסוף הסרט.
ולא ש"קללת פרח הזהב" הוא סרט כל-כך טוב. ממש לא. העניין הוא שמדובר בסרט מרהיב ומרשים באופן יוצא דופן במיוחד.
אני בדרך-כלל לא נוטה להתלהב מסרטי קולנוע ראוותניים וזה לא מה שבהכרח עושה לי את זה, אבל "קללת פרח הזהב" הוא אחד המרהיבים שבהם. אם הייתי מרבה לראות קולנוע סיני (או טורח לראות בכלל קולנוע סיני) הייתי יודע שבמאי הסרט (שאת שמו הייתם מצפים שאני אגיד בערך עכשיו...) ידוע בסרטיו המרהיבים. לא לחינם הוא נבחר לביים את טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייז'ין. אגב, אני בדרך כלל לא רואה טקסי פתיחה של אולימפיאדות וכו', במקרה הזה נראה לי שאחרוג.
בקיצור, בואו נניח לעלילה של הסרט (שושלת טאנג בימיה האחרונים, תככים, מזימות, רציחות, חצרות ביזנטיות, כל הטרראם הזה) ונסתפק רק בלהגיד שהסרט לא משהו. אבל מרהיב בטירוף, ואני בדרך כלל לא מתלהב. וחוץ מזה שהסרט מרהיב, גונג לי שמגלמת את הקיסרית, עסיסית ברמות (ואני לא מתלהב מאסייתיות).
בקיצור, מרהיב כבר אמרתי ? אמרתי. הקיסרית שאפה לאללה. גם אמרתי. זה הכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
