היום ראיתי את אילי סגל בקניון.
היא חלפה על פניי, מצויידת בחברה והמשיכה לה לדרכה. השנים שחלפו עשו לה טוב או שלא עשו לה שום דבר, ובגילנו המופלג אפשר לומר שזה טוב. היא נראתה רזה יותר מכפי שזכרתי ונראה שהיא פשוט שמרה על עצמה. עברו 12 שנים מאז הפעם שבה ראיתי אותה לראשונה (וגם לאחרונה), ובכל זאת לקח לי בדיוק שבריר של שנייה להגיד לעצמי: "אה, הנה אילי סגל".
היא הלכה עם החברה לכיוון המעלית, נעמדה וחיכתה. אני עמדתי מהקצה השני של הקומה, בפתח של "נינה". במשך דקה לפחות היה לי זמן לגשת אליה ולהגיד משהו, אבל לא ניגשתי. אני אף פעם לא ניגש.
האמת היא שלא הייתי זוכר את אילי סגל אלמלא הנסיבות שבהן למדתי את שמה.
היא שירתה אצל ברוך השלם או שאולי בנשקייה ואני נזקקתי לשירותיה הטובים. אחרי שהיא נתנה לי כרטיסייה או עוזי לשמירה (שוב, אני לא זוכר אם שלמייה או נשקייה) עמדתי וניחשתי את השם שלה. ניחשתי זה קצת מוגזם. עמדתי וניסיתי לנחש. היא מצידה הייתה נחמדה מספיק להגיד לי שהשם מתחיל ב-א' ולי היה מספיק זמן כדי לזרוק כל שם אפשרי. כל שם חוץ מאילי. והאמת היא שבכלל לא קראו לה אילי אלא אילנה (אבל לכל אילנה מגיע להיות אילי לפעמים). אחר כך היא סיפרה לי שגם היא רומנייה (מה שמסביר את הסגל) ולדעתי זו בערך הפעם האחרונה שדיברנו.
אילי סגל נותרה מבחינתי שיחה של עשר דקות שניהלתי בצריפים המטים ליפול של השלישות בר"ג. שיחה שכנראה הייתה מאוד משמעותית בחיי, כיוון שזכרתי אותה גם 12 שנים אחר-כך. אני, שלא זוכר פרצופים ושמות כמעט בכלל. שכל בוקר כשאני אומר "בוקר טוב שרה" לשרה שחולפת על פני החדר שלי, אומר לעצמי בשנייה שאחר-כך "באמת קוראים לה שרה או שהתבלבלתי ?"
את אילי סגל זכרתי. בנשקייה או בשלמייה, אבל זכרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
