בחודשים האחרונים למדתי להעריך את היציבות בחיים שלי. את העובדה שהכול מתנהל על אותו מישור, ללא הרבה שינויים וללא הרבה דרמות. מהצד השני, רק בחודשים האחרונים למדתי להבין כמה רע זה עושה לי. ואולי בהקשר הזה, קל לי יותר להתחבר ל"היסטוריה של אלימות" אותו ראיתי לפני כמה חודשים.
האמת, קצת התאכזבתי מהסרט, אבל זה בעיקר מפני שקראתי עליו ביקורות טובות שלא לחלוטין הצדיקו את עצמן. אם הייתי בא ללא ציפיות, יכול להיות שהייתי אומר שזה סרט טוב, לאור הציפיות, מעט התאכזבתי.
האלמנט המרכזי בסרט, וזאת מבלי להיכנס לניתוח הדמויות וכו', הוא אותו אדם שחי את חייו השלווים, באותה עיירה אמריקאית שלווה, מנהל חיים שנראו כאילו יצאו ממגזין, ובכל זאת, יום אחד, קצת אחרי שהוא הופך לגיבור בזה שהוא מסלק מהדיינר שבבעלותו שני שודדים, מגיע לדיינר אד האריס (לדמות יש איזשהו שם שכבר שכחתי) שטוען שהוא מכיר אותו מהעבר. והעבר, כדרכם של חלק מהעברים בסרטים, לא מאיר את גיבור הסרט באור חיובי.
השינוי הזה. הפחד הזה שבא ומאיים על חייו של הגיבור, הוא לטעמי האלמנט המרכזי בסרט. העבר שממנו הוא ברח ושבא לרדוף אותו. מהמקום של הפחד הזה, הפחד שהכול עלול להשתנות ככה פתאום ביום אחד, מהמקום הזה הצלחתי לאוהב את "היסטוריה של אלימות". מהמקום של הביקורות שקראתי לפניו, קצת התאכזבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
