הבלוג של אילון

בשנה שעברה העברתי את רוב רובה של תקופת המבחנים בתפקיד החדש. המעבר מעבודה במשמרות לעבודה יומיומית קבועה לא היה קל. הוא אפילו לא קל עכשיו. האחריות הנוספת שהוטלה עליי והעובדה שהבוסית שלי עמדה לסוע לחו"ל והייתה לחוצה מאוד לגמור איתי את החפיפה כדי שאוכל להישאר ולהשגיח על המצודה גם היא הוסיפה ללחץ. וגם הייתה מלחמה. אם אני לא טועה, מבחן אחד או שניים גם נערכו אחרי שפרצה המלחמה בצפון, אבל זה פחות רלוונטי.

אני פשוט זוכר שאחרי אחד המבחנים, בעודנו מעשנים בחוץ, אחת מהבחורות קיבלה ביפר שהודיע על נפילה של קטיושה בחיפה. קשה ואפילו נוראי להגדיר זכרון על נפילה של קטיושה כאיזשהו זכרון חיובי, אבל אני זוכר שבאותו יום, למרות הקטיושה ולמרות הלחץ, היה משהו חיובי באוויר. נדמה לי שזה היה המבחן האחרון. נדמה לי שזו הייתה אחת הפעמים היחידות בחיי שבהן יצאתי ממבחן וידעתי שהצלחתי. פשוט ידעתי. ובסוף הצלחתי.

השנה שעברה הייתה שנה טובה מבחינת לימודים. למרות כל החששות והדאגות שלי מתחילת השנה, הצלחתי למצוא חברים. ואם לא חברים לחיים אז חברים להפסקות. וכדרכן של חברויות להפסקות, ככל שהן הולכות ומשתבחות, ההפסקות הולכות ומתארכות והנוכחות בשיעורים הולכת ומתמעטת. שנה שעברה הייתה שנה טובה להיות בה סטודנט.

ישבנו בחוץ ועישנו, דיברנו על החיים ונהנינו מחברת הנשים המשובחות שהתברך בהן התואר שאני עושה.

השנה זה נעלם. סיוון לא המשיכה איתנו וגם יואב. אני התחלתי לעבוד על בסיס יומי ולאט לאט הפסקתי לבוא לשיעורים ביום שני. במשך חודשים אני אומר ליאיר, חברי לתואר וחברי בכלל, שאני ממש מגיע לסוף התואר כשאני זוחל על הגחון. בקושי. באיטיות מדאיגה. הסטודנט המשקיען של שנה שעברה הפך לכזה שבקושי מסתדר. לאחד שיסיים את התואר, אבל לא מעט בזכות האינרציה. אני לא חושב שזה העבודה ואני לא חושב שזה המלחמה. כמו תמיד, זה בעיקר אני.

אולי זה גם זה שהפסקתי לעשן. כבר עשרה חודשים. וביום שישי ניצבתי בפני הפיתוי ויכולתי לו. אותה בחורה שנתנה לי את הסיגריה השלמה הראשונה ששברה לי את הפסקת העישון הקודמת, הציעה לי סיגריה. אמרתי "לא" והתכוונתי לזה. היא הלכה לעשן ואני נשארתי בריא אבל כמהּ. לא נורא, זה יעבור לי.

בסופו של דבר, יש קשר בין כל הדברים.

היום שבו אמא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון מהארץ שהתחיל קורס הכנה לתואר ושאני כנראה אחמיץ את חלקיו הראשונים בגלל שהייתי בארה"ב לעוד-כמה-ימים-לפחות, הוא גם אותו יום שבו לאורך כל השעות שבהן הלכתי ברחובות ניו יורק לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה שאני רוצה סיגריה, אחרי 7 חודשים של הפסקה יחסית, וזה גם אותו יום שבו כרמית חלפה על פניי, ברחוב שהכיל עשרות אלפי אנשים והייתה לה סיגריה אחרונה בקופסה והיא ששה לתת לי אותה, וזה היה אותו יום שבו הבנתי שאם אני מתחיל תואר, אני כנראה צריך לחזור לעשן, כי הרי כל הדברים נקבעים בהפסקות סיגריה ומי שלא שם, לא קיים.

אז החזקתי מעמד עוד כמה ימים ולא חזרתי לעשן. אבל בסוף נכנעתי. אני בדר"כ מאשים את הדס, אבל זה אני אשם. אני זה שחזר לעשן. ורק בגלל התואר. או בגלל שאני אוהב לעשן. כן, כן, "אוהב" בלשון הווה. כי גם עשרה חודשים לא משכיחים ממני את האהבה הזו. וגם השיפור בנשימה וגם תחושת הבריאות שאמורה לעטוף אותי. אבל זה בסדר, אני בחיים לא רוצה לעשן יותר. עישנתי מספיק.

והנה נגמר לו התואר השני ואין סיבות לחזור לעשן.

אגב, התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה כיוון שהיום התחילה (באופן מחליא למדי) תקופת המבחנים. והיה לי נעים להיזכר במבחנים של השנה שעברה. אז עוד הייתי סטודנט. אז עוד הייתי מעשן.