הבלוג של אילון

עונת המלפפונים בכדורגל האירופי ובישראל נמצאת בעיצומה וכבר עכשיו אני מריח ריח לא טוב מכיוון ערימת הירקות הללו. תקנו אותי אם אני טועה אבל בכדורגל של השנים האחרונות מתחילות להתרבות התופעות של שחקנים עם חוזה שנוטשים קבוצות באמצע החוזה ולהיפך - קבוצות שמבטלות חוזים עם שחקנים. יכולות להיות לכך סיבות רבות ואני לא אכנס אליהן עכשיו (האמת היא שאני גם לא יודע אותן, אם כי יש לי הנחות משלי). למעשה, לא הייתי נדרש לנושא "עונת המלפפונים" אלמלא ליברפול שלי (קבוצת הכדורגל).

עידן הכסף הגדול בכדורגל האירופאי פסח על ליברפול, שהפסיקה לזכות באליפויות בסיטונאות, בדיוק ברגע שבו זה התחיל להשתלם מבחינה כלכלית. העובדה שליברפול טרם זכתה באליפות הפרמיירשיפ ושהיא השתתפה סה"כ רק פעם אחת בליגת האלופות, בד בבד עם גודלו הבינוני-משהו של איצטדיונה הביתי, "אנפילד", השאירו את ליברפול קצת מאחור. בזמן שמנצ'סטר יונייטד מוכרת לפחות שתי רבבות כרטיסים למשחק יותר מליברפול וזוכה מדי שנה בחוזי עתק בזכות ליגת האלופות, ליברפול מסתבכת במינוי מאמנים כושלים (אוואנס והוייה) וברכישות תמוהות ויקרות (אל חאדג'י דיוף למשל). המרחק בין ליברפול לקבוצות הצמרת הולך וגדל מדי עונה וכיום, למרות עברה המפואר ומחלקת הנוער הפרודוקטיבית שלה, ליברפול נמצאת בדרג ב' של האימפריות בכדורגל האירופאי. אין לליברפול את הכסף והמוניטין להתחרות בליגה הכלכלית של ברצלונה-ריאל מדריד-יובנטוס-מילאן-מנצ'סטר יונייטד-ארסנל ודומותיהן וגרוע מכך, חוסר ההצלחה בשנים האחרונות הפך את ליברפול לאימפריה בזעיר אנפין. זה עדיין מועדון ענק אבל כל שחקן אירופאי שבעבר היה שש להגיע לליברפול, יחשוב עכשיו טוב-טוב ואולי יעדיף לחפש קבוצה בעיר יותר סימפטית, כמו לונדון. למרות הכל, ליברפול הצליחה להשיג העונה מלפפון טרי ומבטיח בדמותו של דג'יבריל סיסה, היהלום מאוקזר. סיסה הצעיר היה מלך השערים של הליגה הצרפתית וליברפול שמה עליו עין עוד בקיץ שעבר. למעשה, סיסה הוא הרכש היחידי של האדומים. ישנן שמועות על מעבר אפשרי של בניון אבל זה נראה לי לא רציני ובעיקר, לא חשוב. לא בניון הוא זה שיציל את המולדת (ליברפול = המולדת).

הכול יכל להיות טוב ויפה וסיסה יכל לפתור בעיות רבות בהתקפת הקבוצה אלמלא המהפך הלא נעים שחל העונה. ליברפול הפכה העונה מקבוצה שתרה אחרי שחקנים ומשדלת אותם אליה לקבוצה ששחקניה נמצאים כל שני וחמישי בכוננות העברה מצד מועדון זה או אחר. זה התחיל בהארכת החוזה של אוואן שהתעכבה והתעכבה. אוואן, בצדק מצידו, רצה לקבל כמה תשובות מראשי הקבוצה לגבי המראה העתידי של ליברפול לפני שהאריך את חוזהו. אוואן, שהוא בסה"כ בן 24+ רצה גם לזכות באיזשהו תואר בקריירה שלו ולא רצה לבזבז את שנותיו הטובות ביותר בקבוצה המשעממת והנוראית שליברפול הייתה בשנים האחרונות. העיכוב בהארכה הוביל לגל של שמועות וכוונות מצידה של ריאל מדריד שכנראה לא למדה את הלקח מעונת העגלאקטיקוס שעברה עליה. היו שמועות גם מצד קבוצות אחרות ואלמלא הופעתו החיוורת-משהו ביורו האחרון, אני מניח שאוואן היה נידון לעוד ועוד שמועות לגבי העברה. אח"כ התחילו לדבר על ג'רארד.

סטיבן ג'רארד הוא אחד מהתוצרים הטובים ביותר של מחלקת הנוער של ליברפול. הוא צעיר ונמרץ, בעל כושר מנהיגותי והוא נחשב לאחד מהקשרים הטובים באירופה. ליברפול עמלה קשות על-מנת להאריך את החוזה שלו ולשם כך נתנה לו את תפקיד קפטן הקבוצה במקומו של סמי הופייה הפיני. אלא שההצלחה של ג'רארד, בעיקר במדי נבחרת אנגליה, בד בבד עם העזיבה של ורון את צ'לסי, הובילה לגל של שמועות מכיוונם של הכחולים מלונדון. במקרה של ג'רארד אני כמעט משוכנע שהוא לא היה רחוק מעזיבה. הפיתויים הכספיים שצ'לסי יכולה להציע לליברפול ולג'רארד עצמו + ההשתתפות בליגת האלופות מהווים אתנן נאה לכל שחקן, על אחת כמה וכמה שחקן שמתבזבז במועדון כ"כ אפור. הנקודה המטרידה מכולן היא העובדה שקבוצות פנו ובנו על ג'רארד ואוואן כששניהם היו כבר תחת חוזה חדש. כלומר, מבחינת צ'לסי, העובדה שיש לשחקן מסויים חוזה היא לא יותר ממטרד כלכלי פעוט שיש לסלקו מהדרך. כנ"ל לגבי ריאל מדריד שנהנית מאשראי אדיב במיוחד מהבנק של מדריד (או ספרד, אנ'לא זוכר). הבא בתור היה מילאן בארוש. במשך שנים הבחור הזה לא מצא את מקומו בליברפול של הוייה שהיה עסוק בנסיונות מוזרים ובאמונה שמשהו טוב עוד ייצא מהסקי. והנה, מגיע יורו 2004 ובארוש מככב בנבחרת הטובה בטורניר (רדו מזה, יוון הייתה אולי יסודית אבל צ'כיה הייתה הדבר האמיתי) וכובש שער בכל משחק. במהלך ימי היורו וגם אחריו בארוש נמצא על הכוונת של ברצלונה. שוב, רק להזכיר, מדובר בשחקן עם חוזה והכול. בארוש מצידו מצהיר שהוא חוזר לליברפול על-מנת להתחרות עם סיסה ואוואן על מקום בהרכב (שימו עין על לה-טאלק הצעיר שכבש צמד באימון מול רקסהם - הוא עוד עשוי להפתיע) וברצלונה בשלה. החוזה של בארש הוא לצנימים בעיניה. הכול לגיטימי ע"מ לשמח את הקטלונים המופרעים. והנה, היום התבשרנו, באדיבות כמה וכמה אתרים שברצלונה (שוב הם ?) חושקים בסמי הופייה, הבלם הפיני שמהווה את עמוד התווך של הגנת ליברפול. ושוב אני שואל, מה עם העובדה שהוא שחקן של ליברפול עם חוזה והכול. זה לא נראה משמעותי ?

תמצאו לכם שחקנים משלכם. תאתרו שחקנים שווים ופנויים, תטפחו שחקנים משלכם, תפסיקו לפתות את כל מי שזז.

הנושא הזה הוא בחזקת רעה חולה. חשוב להבין שלא מדובר פה רק על העניין הכלכלי ועל הפרטאצ' שרכישות או התעניינות מהסוג הזה משדרים. הבעיה מתחילה בכך ששחקן שזוכה לפיתויים מצד קבוצה אחרת עלול אשכרה להתפתות. ומצב שכזה עלול להשפיע באופן חד על רמת המשחק שלו. נעים לחשוב ששחקנים הם מקצוענים והכול אבל בסופו של עניין הם גם בני אדם. שחקן שרוצה לעזוב לברצלונה למרות התנגדות המועדון עלול למצוא את עצמו שובת איטלקית ואפילו באופן תת הכרתי. צריכים לדעתי להיות חוקים מאוד ברורים לשיטת המו"מ במקרים כאלו. אחד מהם הוא שאסור לפנות לשחקן עם חוזה. לא לחינם מועדונים מסויימים מכניסים סכום העברה מטורף לחלוטין בחוזים של שחקנים דוגמת אוואן וג'רארד. אם מאבדים שחקן ברמה הזאת עדיף לעשות את זה תמורת נזיד עדשים מבעבע במיוחד.

אולי בבסיס הדברים עומדת העובדה שלא נעים לי להכיר בה והיא שליברפול הוא כבר לא מועדון גדול אלא מין הפועל פ"ת בגירסה מודרנית. מועדון עם הרבה עבר ומעט הווה ועתיד שעיקר תפקידו בחיים הוא לטפח או לאתר שחקנים לקבוצות העשירות אלא שליברפול היא לא היחידה. כניסתם של אנשים דוגמת ברלוסקוני או אברמוביץ' לכדורגל (ברלוסקוני כבר שם בערך מיליון שנה אמנם) גרמה להזנייה עצומה של מוסד החוזים בכדורגל האירופאי. על כך ניתן להוסיף את תהליכי הגלובליזציה והבוסמניזציה הטוטאלית של הליגות המובילות והנה לכם מתכון לפרטאצ' נוסח אירופה.

עוד רכש מופלא. דיוף.