ההצלחה של עמוס גיתאי בצרפת - יותר משהיא מעידה על חוסר היכולת שלנו, לנכס לעצמנו את גיתאי כעוד ייצוא קולנועי מוצלח של ישראל - מעידה דברים מאוד לא טובים על הצרפתים. אני מניח שאני ראוי לכל דבר רע שקרה לי בעקבות הצפייה ב"עלילה". הכתובת כבר הייתה על הקיר. כמה חודשים מוקדם יותר צפיתי ב"קדמה" של גיתאי וסבלתי מכל רגע. השפה הקולנועית שלו, מהוללת ככל שתהיה, היא פשוט מזוויעה. הסרטים שלו מתקדמים (?) באופן הכי סטאטי שניתן להעלות על הדעת ולמרות עומס הכוונות הטובות והחדשנות הוא פשוט משעמם ברמות שקשה לתארן. באמת. "קדמה" היה ונשאר אחת מחוויות צפייה הגרועות בחיי. ולמרות פוטנציאל האסון שטמון בצפייה בכל אחד מסרטיו של גיתאי, עדיין לקחתי את הסיכון וראיתי את "עלילה". אני מסכים עם עיתון ת"א שקבע כי מדובר ביצירה הקומוניקטיבית יותר של גיתאי, אלא שהעובדה הזו מעידה עד כמה סרטיו הקודמים היו לא נוחים לעיכול ובעיקר רעים במובן האוונגארדי ביותר. יש המון סימבוליזם בקולנוע של גיתאי שחלקו מעודן יותר וחלקו מעודן פחות, יש המון ביקורת על מדינת היהודים ומראה פניה העכשווי (מה שמסביר את ההצלחה של גיתאי בצרפת) ויש אפילו הרבה מקום לדיון. בהחלט. אלא שהצפייה בסרטיו של גיתאי פשוט מוציאה את החשק מהחיים let alone מלנהל דיונים על "ארץ ישראל לאן" וכיו"ב. זה אפילו לא קולנוע מחורבן, זה סתם קולנוע מעצבן. כפי שציינתי לאחר הצפייה ב"קדמה": לקולנוע מחורבן יש לפחות ערך טראשי מסוים. זה לא שווה הרבה אבל גם לא כדאי לזלזל בזה. לקולנוע של גיתאי אפילו את זה אין.
"עלילה" סובב סביב חייהם של כמה דיירים בבניין חרב בדרום ת"א. לכל אחד מהם הסיפור שלו. גבי מנהלת רומן עם חזי הנשוי, מלי לא מצליחה להיפרד מבעלה, בזמן שהבן שלהם מתחמק מהצבא למורת רוחו של אביו. יש עוד כהנה וכהנה שוטטויות. רונית אלקבץ נותנת תפקיד שהוא בערך הכי לא ברור בעולם והאמת היא שבתאכלס זה סרט מבאס לאללה.
אני אחרוג ממנהגי ואצרף לינק לביקורת שנכתבה בעיתון תל-אביב על הסרט. גם הם לא כ"כ אהבו אותו אבל לפחות הם, מנקדות המבט המקצועית שלהם, ידעו להתייחס לגיתאי כהוויתו. אני סה"כ סתם בנאדם שהתבאס לאללה מהסרט.
הלינק לעיתון ת"א: http://www.tam.co.il/7_11_2003/tarbut.htm

