הבלוג של אילון

משמרת לילה (ובמיוחד אחת כזו שהיא משעממת עד כאב) היא הזמן הטוב ביותר להתעדכן ברחבי הישראבלוג ולתור אחרי כשרונות חדשים. לא מצאתי כאלה וגם לא מלוכה, הבבל"ת הרגיל. בכלל, שעות הלילה שייכות בעיקר לבני נוער, כנראה שהמרץ של אחרי "היציאה של יום שישי" עושה את שלו. מי שלא עושה סקס כותב בישראבלוג. (הפסקה קלה בכתיבת הפוסט לצרכי קליפ בערוץ 24 של להקה צעירה ומבטיחה...).

בקיצור, הפוסט הזה, שקראתי לפני כמה דקות הזכיר לי אפיזודה מימי ילדותי.

אחי היחידי גדול ממני בחמש שנים וכשגדלנו, בכל שבת בצהריים, בארוחה המשפחתית, הייתה עולה לדיון העובדה המצערת שהוא לא אוהב דגים. מה לעשות, הבנאדם לא מסוגל להיות קרוב למה שבא מהים. חוסר האהדה של אחי לדגים יחד עם המוצא הרומני, הביא למדיניות קולינרית די קבועה אצלנו: בשבת אוכלים גריל רומני. פעם קבב, פעם סטייקים, פעם כבד אבל אף פעם לא דגים. באף צורה ובאף פורמט. האמת היא שגם אני לא אוהב דגים אבל כיוון שאני חוטא מדי פעם בטונה מקופסה, אני נחשב לפחות בעייתי ממנו. הוא ממש לא אוהב דגים.

החל מגיל 13-14 (שלו) השיחה תמיד הייתה נסבה לשאלת המיליון דולר: "מה תעשה כשתהיה בצבא ?". אבא שלי ודוד שלי, שני שועלי קרבות ותיקים, לא היו מפסיקים לדבר על התפריט הצבאי שמורכב מדגים ותמיד חוזרים לאותה שאלה. האמת, אף-פעם לא מצאנו תשובה. אחי המשיך לגדול בשנים והמשיך לשנוא דגים והעולם כמנהגו נהג. בסופו של דבר הוא התגייס ושירת שש שנים בצה"ל (3 שנים בקבע). אני לא זוכר שפעם אחת הוא הגיע רעב הבייתה או חיוור. למיטב ידיעתי הוא לא סבל שום טראומה על רקע הדגים והיום, ממרומי משקלו הפוחת, אני משוכנע שהוא מצא תחליפים ראויים.

ברוב המקרים אמורה לבוא בשלב הזה פואנטה שתסיים את הקטע כמו שצריך אלא שבגלל שמראש לא הייתה לקטע הזה שום פואנטה ומראש הוא לא היה כ"כ חשוב אז אני אסיים אותו כאן. בלי נימה אופטימית ובלי כלום. סתם סיפור על חולוני שבחיים לא נגע בדגים ובכ"ז שרד את צה"ל, בר-אילן והחורף בניו-יורק.