הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 7/2004
זה כזה 1995....
כשהייתי בצבא והייתי צריך להגיע בבוקר, אבא שלי לפעמים היה לוקח אותי עד לשלישות. אמנם הוא היה צריך לעשות עיקוף קטן בדרך אלב למרבה המזל, ברוב המקרים, לא הייתי צריך לסוע בבקרים באוטובוסים. למרות שאני ממש לא איש של בוקר, הנסיעות האלה דווקא היו ממש בסדר גמור. היינו מדברים על פוליטיקה, כדורגל וזהו בערך. מאז ומתמיד אלה היו שני נושאי השיחה העיקריים בינינו. ולא שהיה משעמם. חס וחלילה. היה טרמפ וזה העיקר. באחת מהסניעות האלה שמעתי את אבא שלי אומר בפעם הראשונה "בן זונה" ומאז הרגע הזה לא חזר הרבה. הוא איש די מנומס אבא שלי וקללות בעברית זה ממש לא הקטע שלו. אגב, אותו "בן זונה" מאז, הוא היום ראש הממשלה, סתם ככה שתדעו. בכל מקרה, אחד מהדברים שאני זוכר מהנסיעות האלה זה הקצין ההוא מחיל האוויר שכל בוקר היה הולך ברגל. היה אחד כזה, ומדי בוקר היינו רואים אותו באזור יער ההסתדרות ביפו, בואכה שד' הר ציון. הוא היה הולך והולך והולך והולך והולך ולפי מה שהבנתי מאחי, הוא היה גר בחולון ומשרת בקרייה ועושה בכל בוקר את הדרך ברגל. היו לו צעדים מהירים כאלה ומכנסיים מורמות עד למעלה והוא היה הולך בלי הפסקה. בכל בוקר ראינו אותו הולך. ההליכה מחולון לקרייה לוקחת לפחות שעה וחצי, במקרה הממש טוב. שעתיים אם אתה עמוק יותר בחולון. ולו זה כנראה לא היה אכפת. הוא הלך. והרבה. בהתחלה התלהבנו ממנו, אפילו הערכנו אותו על המאמצים. אח"כ הבנּו שזו שטות גמורה. הבנאדם אולי הרוויח שעתיים של הליכה על הבוקר וחסך לעצמו הוצאות נסיעה וכו' אבל בסופו של עניין הוא הגיע מסריח ומג'ייף לבסיס אחרי שהוא נשם אוויר של בערך 10,000 אגזוזים והלך בנוף האורבני המכוער ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה היה המתכון של כל יום אצלו: זיעה, עשן אגזוזים, כאבי שרירים והכול בנוף המחליא של תל גיבורים בחולון, אבו כביר ויער ההסתדרות הנטוש. השנים חלפו והצבא נגמר ואבא שלי כבר יצא לפנסיה ואת הטיול היומי לאוניברסיטה הייתי עושה בקו 43 או 86א' שסיפקו לי נופים מכוערים משל עצמם והרבה שעות מתות. את הקצין ההוא לא ראיתי יותר. הנחתי שהוא השתחרר או שעבר לבסיס אחר (והאמת היא שלא הנחתי כלום כי הוא הפסיק לעניין אותי). והנה היום ראיתי אותו שוב: הולך במורד רח' אילת בחולון. עדיין קצין, עדיין אותה לסת בולטת (יש להניח שהיא לא תשתנה עם השנים) ועדיין הולך. המראה שלו הולך החזיר אותי ישר לדייהו של אבא שלי ולאותם בקרים מבאסים במדים ב - 1995. העולם היה אחר לגמרי וכנראה שגם אני הייתי אחר לגמרי, אבל נעים לראות שיש דברים שלעולם לא משתנים. זה נותן תקווה לעתיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
