הבלוג של אילון

כשהייתי בצבא, הייתה במשרד שלידי, כלבה אחת שקראו לה אלה.

בדרך-כלל כשמספרים סיפורים מהסוג הזה נהוג להשתמש בשמות בדויים, אבל כיוון שהשם שלי הוא ממילא בדוי וכיוון שעברו כבר עשר שנים לפחות, אני מרשה לעצמי לקרוא לכלבה בשמה:  אלה. היא הייתה בחורה מעצבנת. נורא מעצבנת. היא הייתה ג'ינג'ית שמנה עם הפרצוף הכי מנופח בעולם. כשהיא דיברה היא נשמעה כמו צחי נוי. הייתה לה ש' כמו שלו. ש' מגעילה כזו עם הלשון בין השיניים. היא הייתה בטוחה שהיא הכי יפה והכי כוסית בעולם והאמת היא שהיא הייתה בעיקר מנופחת. היה לה פרצוף אדמדם שממש נראה כמו כדור. אגב, ההגינות מחייבת לציין: אני לא טוען שהיא לא הייתה יפה בגלל שהיא הייתה שמנה. אין סתירה בין השניים. היא לא הייתה יפה כי הפנים שלה היו כאלה. בלי שום קשר למשקל. אלא שעניין המראה היה משני בכל מה שקשור אליה. היא הייתה כלבה. כלבה אמיתית. היא הייתה הבחורה הכי אגואיסטית שהכרתי בימי חיי והיא נעדרה כל חוש של הגינות חברתית. כל חוש. זה היה נדיר. לא היה אכפת לה לדפוק את החברות הכי טובות שלה בכל מה שקשור לשמירות/מטבחים ולהודות בזה אח"כ. היא הייתה מלכלכת את סביבת העבודה שלה ובחיים לא מנקה. מוציאה גימלים כל הזמן ומשאירה את חבריה למשרד לעבוד לבד. היא הייתה עושה שגיאות בעבודה, לפעמים בכוונה ולפעמים בשוגג, בלי לחשוב על ההשפעה שתהיה לזה על מי שיבוא אחריה או מי שיעבוד איתה. היא הייתה פשוט כלבה. וזה לא שהיא לא הבינה. היא הייתה די חריפה, למרות שהפנים שלה נראו די נבובות. זה לא שהיא לא יכלה היא פשוט לא רצתה וזה לא עניין אותה. ובגלל זה שנאתי אותה. מאוד. והודיתי לאלוהים שאני לא צריך לעבוד איתה באופן ישיר או עקיף. מי שלא היה קשור אליה עוד יכל לטעות ולחשוב שהיא סבבה, אבל בגלל שהיא האכילה כ"כ הרבה חברים שלי ליחידה במרורים הייתה לי הפריבילגיה לשנוא אותה, למרות שהיא לא עשתה לי כלום (הכלבה). והנה אתמול נזכרתי בה (אולי כתוב בכוכבים שאתמול היה יומם של הדמויות האזוטריות שליוו את ימי הצבא שלי). נסעתי ביפו לקראת ערב ועברתי באזור של יפו ד'. ברחוב עברה אישה בת שלושים (שנראתה מרוטה הרבה יותר מכפי גילה). היא לבשה בגדים של פריחה, והייתה לה הליכה של פריחה והיה לה שיער צבוע אדום שחוק שכזה. מרחוק היא נראתה כמו אלה. מוזר שנזכרתי בה כ"כ מהר. הזכרון של פניה התפוחות והסתומות עלה לי בראש בחדות שהייתה מפתיעה ביחס לעובדה שלא פגשתי אותה ואת חבריה לעבודה דאז, בשמונה השנים האחרונות. זכרון דמותה של אלה העלה בי תחושת קבס, ממש כך. פגשתי הרבה אנשים במהלך הקריירה שלי בשלישות ואף-אחד מהם לא הגעיל אותי עד כדי כך. ככל שהתקרבתי ראיתי שזאת לא היא. ראיתי שזאת לא היא והצטערתי. אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים. להיפך, בכל יום שעובר אתה שומע עוד ועוד ואריאציה על המשפט הזה. החיים מסריחים ולא הוגנים. כל מי שאוהד את הפועל ת"א יודע את זה. כל מי ששמע שיר של אביב גפן יודע את זה. כל מי שהיה מאוהב בבחורה הלא נכונה בזמן הלא נכון יודע את זה. כולם יודעים את זה. ובכל-זאת אם הייתה סיבה להאמין שהחיים עוד איכשהו הוגנים, הרי שאלה הכלבה ההיא הייתה באמת פרחה שגרה ביפו ד', בשיכונים הכי מכוערים, נשואה לאיש הלא נכון וחיה את החיים הלא נכונים. אני לא יודע מה אלה עושה עם עצמה היום. בהכירי את החיים רק מעט, אני משוכנע שהיא מסודרת טוב וחיה בחוסר תשומת לב לכל הסובב אותה כפי שהיה תמיד. אני לא מתיימר להיות הבנאדם הכי הגון בעולם ואני משוכנע שישנם בעולם הזה כמה אנשים שכועסים עליי ושחושבים שנהגתי איתם שלא כשורה. אני גם לא מתאמץ להיות הכי בסדר 24 שעות מהיממה. לפעמים יש לי את הקטעים שלי. לכל אחד יש. אפילו לטובים מבינינו. אלא שהיא הייתה נוראית. הכי נוראית שניתן להעלות על הדעת. האמונה שלי באלוהים/אנרגיות/קארמה וכל שאר הדברים הערטילאיים האלה הייתה מתחזקת פי עשרות מונים אם הייתי יודע שכל ה"אלות" של העולם הופכות להיות פריחות שחיות את החיים הכי כעורים שניתן להעלות על הדעת, בשיכונים המתקלפים, מוכי הנרקומנים שנמצאים ביפו ד',  20 מטר בקו אווירי מביה"ח וולפסון.