לצד הקטיגוריות שיש כאן בצד שמאל: "סרטים שראיתי ואהבתי" ו - "סרטים שראיתי וסבלתי" שווה להוסיף קטיגוריה נוספת של "סרטים מצערים". "88 דקות" לא מחורבן כפי שכתב אחד המבקרים בעין הדג, אלא בעיקר מצער. ולמרות חוסר אהדתי לאל פאצ'ינו אני לא מתכוון להגיד שהסרט מצער בגלל שזיקנתו של פאצ'ינו מביישת את נעוריו (כפי שציינתי, אני לא אחד מגדולי האוהדים של נעוריו ממילא) אלא בעיקר מכיוון שכשבוחנים את החומרים מהם מורכב הסרט, מגיעים למסקנה שהתוצר הסופי היה צריך להיות טוב יותר, נכון יותר ומהודק יותר. ואולי מפני שבפעם היחידה שבה באמת ובתמים נדרשה כל האינטנסיביות שמאפיינת את פאצ'ינו כשחקן, הוא בחר להתנהל בסרט באופן שבעיקר הזכיר את הדמות שלו ב"אינסומניה" דמות שמתוקף הגדרתה הייתה אמורה להיות לא ברורה ובעיקר לאה. אכן, היו רגעים ב-"88 דקות" בהם ממש, אבל ממש, לא הצלחתי להבין למה ג'ק גראם (פאצ'ינו) מתנהג כפי שהוא מתנהג. ובסיכומו של עניין, חבל. חבל מפני שממותחן פסיכולוגי על רוצח שנידון למוות שלו קם מעריץ שמחקה את רציחותיו, ועל מרצה שמרבה לעבוד עם המשטרה ושמקבל לטלפון שלו הודעות מסוג "עוד 74 דקות תמות" וכו', יכל לצאת סרט הרבה יותר טוב.
ואתם יודעים מה ? זה לא היה כל-כך גרוע, פשוט מצער. זאת המילה, מצער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
