הבלוג של אילון

גם אחרי כמעט-עשור של אינטרנט וכמה שנים של אינטרנט מהיר אני לא מפסיק להתלהב מהאפשרויות הגלומות בכלי הזה. אני מודה לבושתי שהורדתי טונות של דברים מהרשת ולרגע אחד לא הפסקתי להעריך את זה שבלי הרבה מאמץ אני יכול למצוא הופעה נדירה של הביטלס ברשת (פריז 1965) או שירים של פורטיס שהייתי בטוח שאני כבר לא אשמע שוב (הפסיכולוג אמר). כשהייתי ילד זה לא היה ככה. באותה תקופה היינו צריכים לעבוד קשה מאוד על כל דבר ולמדנו להעריך את זה. כשאח שלי התחיל לשמוע את החיפושיות הוא היה בן 14 ואני הייתי בן 8-9. עבדנו קשה מאוד ובכל הזדמנות כדי לשכנע את ההורים שלנו שיקנו לנו תקליטים שלהם. מהצד האחד זו הייתה מלאכה מפרכת, מהצד השני זה כן לימד אותי להעריך אותם יותר. אילו ג'ון ופול היו יודעים איזה מאמצים עשיתי כדי לפרנס אותם הם בטוח היו גאים בי. את Rubber soul אבא שלי קנה לנו ביום שהוא קיבל אוטו חדש מהעבודה (טלבוט ירוקה במקום הטלבוט הלבנה). את Please please me שכנעתי את אימא שלי לקנות לי כשהיינו בכל-בו שלום באפריל 85'. אותו יום היה שמח במיוחד כיוון שבערב שידרו את הסרט Let it be בערוץ היחידי שהיה בטלוויזיה. את "האלבום הלבן הכפול" היה לנו על קסטה שאח שלי הקליט. הוא מצא את התקליט די במקרה באוסף של אידה והלל (ההורים של גל ושירה) ולווה אותו לכמה שעות. כיוון שהאלבום כולו לא נכנס בקסטה של 90 דקות, אח שלי נאלץ לוותר על כמה שירים (את Helter Skelter, Birthday ו - Blackbird כבר היה לנו על קסטות אחרות). וזה לא רק היה בקשר למוזיקה. גם את כל המידע שרצינו לאסוף על הביטלס נאלצנו למצוא בעבודת נמלים. חוברת אחת של הביטלס אח שלי הלווה מרמי רוזנשטיין. ספר אחר הוא קנה בעצמו ואת שאר המידע והתמונות נאלצנו למצוא בעיתון. עבדנו קשה אבל זה היה שווה. אני אף פעם ל אשכח את ההתרגשות שהייתה מלווה כל גילוי שגילינו לגבי הלהקה (וזה היה קורה כשאח שלי היה פוגש את גוֹנֶה, אח של דני, שהיה ביטלסולוג). אני נזכר בימים האלה בערגה כיוון שלמרות הקשיים האובייקטיביים לא הפסקנו לרגע אחד לנסות. זה היה מקסים. אח"כ התבגרנו והספריות המוזיקליות הגיעו לעולם. הממורביליה של הביטלס הפכה ליותר פופולרית והאמצעים הכלכליים שלי ושל אחי השתפרו ללא היכר. בגיל 14 עבדתי לראשונה בחיי בחופש ובכסף שהרווחתי קניתי חלק מהדיסקים שלהם. אח שלי כבר היה חייל ותרם את חלקו למאמץ המלחמתי (לא של צה"ל אלא שלי ושלו בקשר לביטלס). במרץ 96' הוא קנה לי חוברת של מארק לואיסון שסיפרה לי את כל סיפור ההקלטות של הביטלס אי-פעם וחיסלה כל שביב של תמימות או חוסר מידע שהיה לי לגבי הלהקה הזאת. לקראת סוף התקופה של המגורים המשותפים באותו חדר עם אח שלי (כשהייתי כבר בן 17) ניסינו לחזור ולשמוע תקליט של הביטלס בלילה לפני השינה. שמנו את Beatles for sale על המערכת והלכנו לישון. לא נרדמנו מיד ואחרי 15 דקות אח שלי התבאס מזה שצריך לקום למערכת ולהחליף את הצד של האלבום. הסאונד כבר לא היה אותו סאונד והאבק על התקליט נשמע כבר לא מוכר אחרי כמה שנים של דיסקים.

אחר-כך אח שלי נסע לארה"ב ולדעתי הוא שומע את הביטלס כיום, במקרה הטוב, אחת לשנה. אני עדיין מוכה בתחיות תלת-חודשיות של הביטלס ונהנה מהם כמו בפעם הראשונה. אני הרבה פחות תמים מממה שהייתי אז. הרבה פחות תמים. אני יודע עליהם הכול. ממש הכול. זה לא גרם לי לאהוב אותם פחות או להתנער מהם. האינטרנט המהיר והאנתולוגיות שיצאו תרמו עוד קצת להעשרת המידע והספרייה המוזיקלית שלי אבל כיום כל נסיון להשיג דברים שאני לא מכיר על הלהקה הזו יהפוך אותי לאחד מהלקוחות של ג'ון קיוזאק בנאמנות גבוהה. אני לא עד כדי כך משוגע. אולי קצת אובססיבי אבל בטח לא משוגע.

עותק ישן ומהוה של התמונה הזאת נמצא אצלי בארנק כבר קרוב לעשר שנים וחוץ מהתמונה של

האחיינית הבונבוניירית שלי  הוא התמונה היחידה שאני מחזיק קרוב לכסף