הבלוג של אילון

אמא שלי נולדה ב - 1941 במחנה הריכוז "מוגילב" (שהיה באזור טרנסניסטרייה).

במקור המשפחה של אמא שלי הגיעה מצ'רנוביץ'. בקרב יהדות אירופה המזרחית, צ'רנוביץ' נחשבת למקום מכובד מאוד. מדובר בעיר שהייתה במקור חלק מאוסטרו-הונגריה (או גרמניה, אני לא ממש זוכר) ואח"כ עברה לרוסיה (כיום היא שייכת לאוקראינה). המשפחה של אמא של אמא שלי הייתה מכובדת וידועה באותו אזור. סבא-רבא של אמא שלי היה ראש עיר. אלא שאז התחילה המלחמה והכול השתנה. המשפחה מצד אבא שלה נספתה כולה בשואה. זו הייתה משפחה ממוצא אוסטרי שהייתה בעלת נטייה בולטת לאמנות. הצד של אבא של אמא שלי הוא החלק של המשפחה שלי שעליו אני לא יודע כלום. ממש כלום. כולם הלכו במלחמה. ממש כולם. חוץ מאבא של אמא שלי. אבא של אמא שלי, ברונו ברנדמן, היה מהנדס מאוד מצליח. הוא למד הנדסה בצ'כיה ונחשב לעילוי בתחומו. כשפרצה המלחמה והמשפחה כולה הועברה למחנה ריכוז, אבא של אמא שלי, נבחר, בזכות יכולותיו כמהנדס, ע"מ להיות אחראי על תחנות הכוח באזור. ליהודי, באותה תקופה, זהז היה תפקיד מאוד חשוב וזה איפשר לו לתת קצת אוכל למשפחה שלו שהייתה במחנה. אף-אחד לא עבד באותה תקופה, לא היה כסף, וחודש וחצי אחרי שאמא שלי נולדה, נולד לדודה שלה בן בשם דוריאן אחרי 7 חודשי הריון. בזכות העבודה בתחנת-כוח אבא של אמא שלי קיבל חתיכת חמאה קטנה שאותה היו מביאים לדוריאן ע"מ שישרוד ויתפתח. זה היה המצב אז. אני לא אפליג בתיאורים וסיפורים על תקופת השואה כי זה בכל-זאת שבת בצהריים וזאת לא מטרת ההתכנסות.

אחרי המלחמה כולם נשארו באזור צ'רנוביץ'. אמא של אמא שלי, ארנסטינה, נפטרה ב - 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הטיפוס שהתחילה לה בתקופת המלחמה. אמא שלי אומצה ע"י דודתה וגדלה יחד עם דוריאן ואחיו הקטן ג'קי. הזמנים עדיין היו קשים. גם ברומניה לא היה אז הרבה ובכל-זאת כולם שרדו. דוריאן (שהוא בעצם דורי) גר ליידי בחולון, אחיו ג'קי גר כיום בז'נבה אחרי שנים ארוכות בניכר (איטליה ואח"כ פניקס ואח"כ בוסטון) ואמא שלי גם גרה בחולון ועושה את הקציצות הכי טעימות בעולם.
אבא של אמא שלי נפטר ב - 1960. הוא אף-פעם לא התחתן שוב אבל לפחות הוא זכה להכיר את אבא שלי (הורים שלי התחתנו בשלהי 1959). היום דיברנו עליו במהלך ארוחת צהריים. אמא שלי סיפרה לי כבר כמה פעמים את סיפורי המלחמה ההיא והמשפחה שהלכה וזאת שנשארה. אחד מהכשרונות הגדולים ביותר של אמא שלי הוא לספר סיפורים. היא מאוד טובה בזה. לצערי הרב, הגן הזה עבר לאח שלי ולא אליי. אבל היום קרה משהו מיוחד שהעלה שוב לדיון את ארועי השנים ההן:
אבא שלי שחה להנאתו בקאנטרי כשלפתע הוא התנגש באיש אחד ששחה באותו מסלול. לכאורה מקרה רגיל לחלוטין שקורה כל הזמן לכל אחד. אלא שאבא שלי התחיל לדבר עם האיש. בלי סיבה מיוחדת. ממש בלי שום סיבה. מפה לשם השיחה מתקדמת ומסתבר שהאיש הזה הגיע ארצה לפני כך וכך שנים מצ'רנוביץ'. אבא שלי סיפר בגאווה שגם אשתו (אמא שלי שתחייה) הגיעה מצ'רנוביץ'. האיש שאל לשמה המקורי ואז אבא שלי אמר: "אליס ברנדמן". האיש הסתכל עליו ואמר "אני זוכר את משפחת ברנדמן. המהנדס. ברונו ברנדמן". ולזה אבא שלי השיב: "נכון. זה אבא שלה". ואז האיש סיפר לו את הסיפור הבא (שיובא פה בגוף ראשון להעצמת האפקט הדרמטי): "אני לא איש דתי, בכלל לא". כך אמר האיש לאבא שלי, "אלא שפעמיים בשנה אני הולך לבית הכנסת ומדליק נרות לזכר כל אלה שהיו ואינם. ותמיד כשאני מדליק נרות, אני דואג להדליק נר אחד לזכרו של ברונו ברנדמן. כשהמשפחה שלי הגיעה למוגילב, בתחילת המלחמה, אבא שלי מיד נפטר. לא היה אוכל ודווקא הוא לא החזיק מעמד. אמא שלי גם הייתה במצב גרוע. אני עבדתי בתחנת הכוח ויום אחד קראו לי למשרד של מנהל התחנה. אדון ברנדמן רוצה לראות אותך. הגעתי למשרד שלו. באותו יום ברנדמן ביקש ממני לעבוד בתחנה גם כשומר לילה באופן קבוע. האוקראינים היו פושטים לעיתים קרובות על התחנה על-מנת לגנוב סולר ולכן היה צורך בשמירה. הסכמתי. מהר מאוד גיליתי שכל מי שעבד בלילה יכל להגניב דרך המסכה שלו (לשומרים היו מסכות דומות למסכות אב"כ לצרכי עבודה) סולר אל מחוץ לתחנה ולמכור אותו. ברנדמן בחר אותי לעבודה בדיוק בשביל זה, בשביל שאוכל למכור את הסולר ולהאכיל את המשפחה שלי. בכסף שעשיתי מהסולר הזה הצלחתי לקנות בכל-פעם קצת אוכל ולהציל את החיים של אמא שלי ואחותי. שתיהן שרדו את המלחמה ועלו ארצה. ובגלל זה, בכל פעם שאני הולך לבית הכנסת ומדליק נרות לזכר בני המשפחה שכבר אינם, אני מדליק נר לזכרו של המהנדס ברונו ברנדמן שעזר לי לשמור על מעט המשפחה שעוד נותרה".
אני יודע שזה ממש לא הזמן לסיפורים מהסוג הזה אבל שמעתי את זה לפני כשעה והרושם שהותיר בי הסיפור הזה עדיין לא עזב אותי. ברונו ברנדמן היה סבא שלי. בן-אדם שנפטר 16 שנים לפני שנולדתי ושזכיתי להכיר רק מתמונות מהוהות וסיפורים. אח שלי קרוי על שמו (השם השני שלו הוא בנימין). אני משוכנע שלכל בני הדור השני,השלישי והרביעי מקרב ניצולי השואה יש סיפורים מהסוג הזה. זה הסיפור שלי או יותר נכון הסיפור של סבא שלי. הסבא שמעולם לא הכרתי.