הבלוג של אילון

כשהייתי בן 11 או 12, אח שלי לקח אותי למתנ"ס שטיינברג להקרנה מיוחדת ומוזלת של "שלושה אמיגוס". אם אני לא טועה, זה אחד המקרים הראשונים שזכורים לי שבו חטפתי התקפת צחוק. ובערך באותה תקופה, אלברט מהכיתה שלי (כן, כן, למדתי ביסודי שבו היו אנשים שנקראו "אלברט") העביר בין כולנו קלטת של "האיש בעל שני המוחות" שהוא הקליט מהכבלים הפיראטיים. בקיצור, אמצע-סוף שנות השמונים היו שעתו היפה של סטיב מרטין, לפחות בחולון-טאון. בסוף שנות התשעים, כשיצא לי לראות בצוותא עם אחי את "באופינגר" עם סטיב מרטין ואדי מרפי, כמעט והופתענו מכך שהסרט היה סביר. כאילו שמשני אדירי הקומדיה האלו אי אפשר לצפות לסרט משובח. אין ספק, כוכבו של סטיב מרטין דעך בהתמדה עם השנים.

כניסתו של מרטין לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו פיטר סלרס הייתה די טבעית. מסוג הבחירות שרק אחרי שהן נעשות, אתה חושב לעצמך עד כמה הן הגיוניות. אלא שאינספקטור קלוזו בגילומו של מרטין לא כל-כך שבה את ליבי (או למען הדיוק: כלל לא שבה את ליבי). אני לא זוכר כל-כך את המקור, שכן גדלתי בבית שבו פיטר סלרס היה מוקצה, אבל בין אם הדמות של מרטין היא הומאז' לאינספקטור הכה-מהולל שסלרס הציג ובין אם היא סתם פרשנות משלו לדמות ולתפקיד, הוא די בלתי נסבל. גרוטסקי לרמות קיצוניות, ובעיקר, שותף בסרט לא ממש מעניין. סתם ככה שתדעו.

אני משוכנע שסטיב מרטין עוד מסגל לנפק מעצמו כמה וכמה תפקידים טובים, אני לא בטוח שתהיה לי הסבלנות לחכות להם, לצפות בהם ואפילו סתם לגלות עניין. יש דברים שכדאי להשאיר בחולון של שנות השמונים.