אני לא אוהב את גל אוחובסקי ולא אהבתי את "הבועה".
לא אהבתי את הסיפור, את איך שהעלילה התחילה, התפתחה, המשיכה והסתיימה.
לא אהבתי את הדמויות (שרובן הצליחו ממש לעצבן אותי). לא אהבתי את הגישה המתנשאת, את הקריצה הבלתי פוסקת לחו"ל, לא אהבתי לחשוב על גל אוחובסקי מרוצה מעצמו בזחיחות הבלתי פוסקת שעוטפת אותו ולמרות הכול, למרות כל הדברים שכתבתי עד כה, אני חייב להודות: הצמד אוחובסקי את פוקס מצליחים לייצר עניין בכל סרט שהם עושים ולמרות כל מה שאמרתי, אני עדיין חושב ששווה לראות את הסרט (או במילותיו של עברי לידר: סוף סוף תביני על מה כולם מדברים"). העניין הוא, שזו בערך הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי, מדוע מישהו צריך לכלות את זמנו על הסרט הזה.
כשכל מה שיש לסרט להציע (מבחינתי לפחות) הוא רק הבאזזז, כנראה שהמצב בכלל לא משהו.
קיטרתי כבר בביקורת שלי על "ללכת על המים" על אוחובסקי את פוקס ודאגתי להחמיא לסטיילינג שלהם. הקיטורים נותרו כשהיו ובעיקר התגברו. הסטייל, כבר לא מכפר על המגרעות.
ואין מה לעשות, "הבועה" עטור מגרעות. כמעט שבלוני, לא מעניין, לא נכון והכי חשוב: מלא בדמויות שכל-כך מצליחות לעצבן שזה פשוט מדהים. לולו (דניאלה וירצר) מזכירה באופן מחשיד את תותי. יהלי (אלון פרידמן) הוא ההומו המקושקש והמוחצן א-לה איגי מפלורנטין ונועם (קנולר) מזכיר את תומר מפלורנטין. אפשר גם להגיד שהדמות של סוויד היא טייק אופ על סמי הורי, אבל אולי בעניין הזה אני קצת מגזים. וכולם כל-כך צודקים וצדקנים ואלוהים, כמה שהם מעצבנים. אם היה בחיי רגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לחיות בת"א, הרי זה היה לנוכח "הבועה".
וכן, אני מבין את כל הרעיון שעומד מאחורי "הבועה", והניתוק ושאר השטויות. נשבע שאני מבין, אני פשוט לא מקבל את זה ולא מקבל את הרצון הכל-כך תל-אביבי שאוחובסקי מתיימר לייצג על ההתנתקות משאר הארץ. אני פשוט לא רוצה לקבל את זה, והסרט הזה מעתיר את זה עלייך בכמויות. לא רוצה, פשוט לא רוצה. קחו את "הבועה" ותדחפו אותה, אתם יודעים לאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
