הבלוג של אילון

עוד כשעה תתייצב נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל לגמר אליפות אירופה נגד הסלובנים. אני לא אצפה במשחק הזה בדיוק כשם שלא צפיתי בשאר המשחקים באליפות. אני לא אצפה במשחק הזה בדיוק כשם שהייתה לי בעיה לאורך כל גמר גביע היול"ב של השנה האחרונה בו שיחקה ירושלים. יש לי בעיה עם צפייה במשחקי גמר בהם אני מעורב רגשית. כשזה מכבי נגד איזה קבוצה איטלקית וכו' אז לא אכפת לי. מצידי שימותו כולם. אבל פה מדובר בנבחרת ישראל. נבחרת שנכון לעכשיו, היא בערך התקווה היחידה שעוד יש לנו לכדורסל שפוי פה בארץ. קיטרתי די הרבה לאחרונה על מצב הליגה בכדורסל. המצב לא טוב. אין ספק. אלא שנקודת האור היחידה בשנים האחרונות הייתה אותה נבחרת עתודה שהפסידה באכזריות לסלובניה בשנת 2000. הנבחרת ההיא משמשת כבסיס של הכדורסל הישראלי כיום. יניב גרין וליאור ליובין בהפועל ת"א. עידו קוז'יקרו בהפועל י-ם, עמית תמיר בניכר, ואפילו טל בורשטיין בקבוצה ההיא, נו, מהסל של שארפ. הם ההווה והנבחרת שתתמודד הערב היא העתיד. העתיד הקרוב. אני לא מצפה לנצחון ישראלי. הסלובנים על פניו נראים חזקים ויש צ'אנס להפסיד. אלא שלא זה העיקר. העיקר הוא להיות נורמלי ולשחק בליגה נורמלית במדינת כדורסל נורמלית. זה העיקר. ואני מקווה שהבחורים שהולכים לייצג את המדינה הערב (אגב, הם באמת מייצגים את המדינה) הם העתיד שלנו והם התקווה לנורמליות בכדורסל כאן. לא תמיד, אבל לפחות קצת.

שיהיה בהצלחה בחורים. אני לא מסתכל אבל מחזיק אצבעות.