הבלוג של אילון

אני מתאפק מזה תקופה ארוכה לכתוב על כדורגל ישראלי, בעיקר מכיוון ששני הקוראים העיקריים של הפוסטים בתחום, איבדו קצת עניין. טליק מתעסק בדברים חשובים יותר (בלי ציניות, באמת שחבל לבזבז את הזמן על הכדורגל הישראלי) ו"החבר-הכי-הטוב-שלי" נמצא איפשהו בדרום אמריקה, נאבק בנהגי אוטובוס ובהוריקנים. ערב משחק הנבחרת במקדש הכדורגל, אולי זה זמן טוב לחדש מסורת ישנה ולתת כמה קצרים קצרים.

מכיוון שרוב הדברים שיש לי להגיד הם שליליים, כיאה לאווירה הנהוגה בספורט שלנו, אני אפצח במחמאות: לנבחרת ישראל בכדורסל. נכון, אלה לא הימים המרגשים של מוטי-מיקי ואביגדור מוסקוביץ' (אני יודע שהוא לא היה בורג מרכזי בנבחרת ההיא של 79', אני פשוט נהנה להגיד את השם שלו), ובכל זאת, בדומה ללארי בירד האגדי, נעים לראות איך נחישות ואיזה משוגע שעומד על הקווים ומדרבן (במקרה של הנבחרת שלנו זה צביקה שרף, במקרה של בוסטון של בירד זה היה דני איינג'...). סביר להניח שהנצחון על סרביה יהיה היחידי בטורניר הזה, וסביר שהימים הקרובים יתמלאו בהפסדים מעצבנים. לא נורא, העיקר המאמץ שהושקע עד כאן. כל הכבוד חבר'ה.

ועוד מילה טובה מגיעה לשחר פאר. אני יודע, הררי מילים טובות נשפכו על הילדה הזו בשנים האחרונות, ובכל-זאת, ספורטאית ישראלית שמצליחה לאכזב אותנו בכך שהיא מפסידה ברבע גמר של טורניר גראנד סלאם (!!!) היא ספורטאית שראויה בכל הזדמנות למלוא החופן מחמאות. שרק תמדיך ככה, תשתפר ותיתן לנו עוד הרבה הרבה הרבה סיבות לגאווה. איכשהו, אני מאמין שזה יקרה.

זהו, נגמרו המילים הטובות, בוא נתחיל לכסח.
ראשונה חביבה, עיתונות הספורט הישראלית. אני מבין שמשחק נגד אנגליה בוומבלי הוא סיבה לחגיגה אדירה. אין מה לדבר. אנגליה זו ה-נבחרת ווומבלי המשופץ הוא ה-איצטדיון, אני אפילו מבין למה העיתונות מנסה לתת קצת תקווה לאוהדי הנבחרת. תקווה זה דבר טוב. תמיד אמרתי. בן-אדם ללא תקווה משול למת כי אחרת בשביל מה יש לחיות. אבל כשנגמרים הקשקושים הניו אייג'יים, נכונים ככל שיהיו, אנחנו נשארים עם שתי נבחרות שבמצב הטהור, נבדלות בשתי רמות לפחות. זה לא אומר שאין לישראל שום צ'אנס, אבל מדובר באירוע קלוש ביותר, במקרה הטוב ולא באפשרות סבירה כפי שכל העיתונאים מנסים להציג את זה. בואו נירגע, רוב הסיכויים שמחר ב-20:50 נישאר עם מחמאות על העמידה הנחושה ועם ועדת חקירה לבדיקת המחדלים ההגנתיים.

ובראש הקנונייה עומד גיבור ילדותי, עוזר מאמן הנבחרת, משה סיני.
מה קרה לך משה ? היית איש רציני פעם. איש רציני מאוד. ופתאום עכשיו אתה בא ומספר שנבחרת ישראל באה במומנט טוב. מאיפה זה בא ? קודם כל אני מניח שהתכוונת להגיד "מומנטום" ולא "מומנט" אבל נניח לסמנטיקה. כי זה לא הסמנטיקה אלא מהות הדברים. מה בדיוק מומנט טוב ? העובדה שבניון אולי בפעם הראשונה אי-פעם לא מגיע פצוע למשחק של הנבחרת ? אולי זה שקשטן התעשת והחליט לזמן את זנדברג (ולמה לעזאזל הוא לא הזמין אותו לביילורוסיה ??!!??)
או שאולי זו היכולת הרעה של נבחרת אנגליה במשחקיה האחרונים. כי אם אתה בונה על זה, מצבך עגום. בהחלט עגום.

אבל מהי הנבחרת לעומת מכבי ת"א ?
ממש כלום. הרי מכבי ת"א מספקת כותרות שאפילו לא מאפשרות לי, שונא מכבי מושבע, לפתח שמחה לאיד. ואם אני לא יכול לשמוח לאידה של מכבי ת"א, אני משול לנפש כבויה. ועכשיו ברצינות, גם האדומים השרופים ביותר כבר מפסיקים לצחוק. איחלתי לקבוצה הזו (מכבי) את כל הרע שבעולם, אבל בחלומות הטובים ביותר שלי לא הייתי מאמין שזה יהיה רוני מאנה ושזה יהיה כל-כך רע. הרי האיש הזה הוא יותר נלעג אפילו מההנהלה של הפועל ת"א (נלעגת בפני עצמה).
אני חושב שהפגיעה הגדולה ביותר, ומזה יהיה קשה למכבי להתאושש, היא במעמדו של המועדון. לטוב ובעיקר לרע, זה אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי, והנה היום, הוא ספק הכותרות העיקריות ל-ONE, והוא מצליח ליפול כפרי בשל לטפריהם של עיתונאי האינטרנט שרק מחפשים לייצר שריפות. מכבי ת"א לא צריכה רוכש, היא צריכה כבאי ואולי מפרק.