הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 8/2004
דו"ח צפייה: קיוב - ניקול דה בר, מוריס דין וינט.
באיחור לגמרי-לא-אופנתי של 6-7 שנים ראיתי את "קיוב". סרט מיוחד. לאללה מיוחד. אבל לא כל-כך אהבתי. אני לא חסיד גדול של סרטי מדע בדיוני ו"קיוב" עונה להגדרה הזו. הוא לא עמוס באפקטים מיוחדים, הוא מאוד לא ברור (אין לו התחלה ובקושי יש לו סוף) ויותר משהוא משמש כסרט מד"ב ייחודי מסוגו, הוא בעיקר אמור לתפקד כמשל על החברה האנושית ועל בני האדם במצבי אנומליה. מה אפשר להגיד, בני אדם במצבי אנומליה הם ממש לא משהו. לא שלא ידענו את זה קודם אבל "קיוב" בא כדי לחדד את הנקודה. זה סרט מוזר. אין בו אף שחקן מוכר אחד, אפילו לא בתפקידי משנה. זה מעט ריקני לחפש שחקנים מוכרים בסרט שאמור להיות כל-כך עמוק אבל אין מה לעשות, כולנו קורבנות של השיטה ההוליוודית. הסרט נפתח משום מקום ובשום מקום. איש אחד, עומד בתוך חדר מעוצב להפליא, מוקף ריבועים, מנסה לצאת מאחד החלונות שבחדר ומגיע לחדר אחר שנראה דומה רק שונה בצבעו. באחד מהחדרים האלה הוא נחתך לחלקים שווים ע"י סכינים שמופיעות משום מקום. אחרי שהוא מת אנחנו מתוודעים לששת גיבורי הסרט. גם הם הגיעו לשם במקרה. אף אחד מהם לא יודע למה אבל מהר מאוד הם מגלים מה המטרה של כל אחד מהם. הם נמצאים במבוך אימתני ולא יכולים לצאת. אין להם מושג מי שם אותם שם, למה ואיך. אין להם מושג איזה חדר יהיה קטלני ואיזה יהיה סתתם חדר עם מרובעים. העלילה הזו היא לפעמים קלושה ולפעמים מצמררת. בשלב מסויים כבר הפסקתי לתהות מי מהם ישרוד את המסע. אולי הייתי עייף. מבחינתי הם יכלו למות כולם. ועדיין, זה סרט מיוחד מאוד ואפילו שווה צפייה. לא מפחיד כפי שחשבתי, לא כ"כ מסתורי (כיוון שמהר מאוד מבינים שהם סתם אנשים שהגיעו לקיוב) ובסופו של דבר לא כ"כ מותח. המסר (אם זו באמת הייתה כוונת המשורר) האוניברסלי הוא ברמה של מבוא לאנתרופולוגיה. שום דבר מיוחד. מילה טובה מגיעה על העיצוב שדל החדרים בסרט. הרבה ריבועים, הרבה תחושת מחנק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
