הבלוג של אילון

הערב תיפתח עונת הכדורסל.

קודם כל, תרשו לי להסתכן בהימור: מכבי ת"א תהיה אלופה. כן, כן, חזרתי מארה"ב, הייתי בלס וגאס,I'm feeling lucky ואני מוכן להמר, מכבי תיקח אליפות.

ועכשיו ברצינות, קשים הם חייו של אוהד הכדורסל. זה לא שאני מכיר משהו אחר, כי אני לא. כשנולדתי, או לפחות כשעמדתי על דעתי, השליטה הצהובה כבר הייתה מוחלטת. נדמה לי שהיו כמה שנים שבהן האמנו שמשהו יכול לקרות. בכל פעם צץ מישהו אחר שהצליח להטריד אותם בדרך לאליפות. פעם זו הייתה הפועל ר"ג של שלושת הסטיבים (קפלן, מאלוביק ז"ל ושלכטר). פעם זו הייתה אליצור נתניה המופלאה (דני ברכה ועוד 5 זרים). אפילו הפועל ת"א הצליחה מדי פעם להטריד (זלוטיקמן הגדול, מייק לארגי, ולבאן מרסר), אבל בסופו של יום וגם בתחילתו, זו תמיד הייתה אותה אלופה.

בתור אוהד כדורסל, הנחמה היחידה הייתה הפועל חולון. פעם זו הייתה קבוצה גדולה. בתחילת שנות השמונים הפועל חולון הורכבה משחקני בית ובהדרכתו של אריה מליניאק, היא הייתה הדבר האמיתי. ניב בוגין, אבי "כושי" מאור, עופר יעקובי, ומעל כולם, אחד מגיבורי ילדותי: ישראל אלימלך.

ביום שישי שוחחתי עם החבר-הכי-הטוב-שלי על כדורגלנים. שנינו הגענו למסקנה שהספורטאים שאתה הכי אוהב הם אלו שנותנים את הנשמה. ברור שעקב של רונאלדיניו שווה משחק כדורגל שלם, אבל בתכלס, כשאתה יושב ביציע או בבית, אתה רוצה לראות את החבר'ה מהקבוצה שלך אוכלים את המגרש/פרקט.

בהחלט ייתכן שלראות את ישראל אלימלך בפעולה בילדותי הרחוקה, עיצב את דעתי על ספורט וספורטאים. שיאכלו את הדשא, גם אם מדובר באיצטדיון כדורסל.

בעולם הכדורסל המאוס של היום, קשה להסביר מה הייתה הפועל חולון. בתרבות האינטרנט והאינסטנט של היום, קשה להסביר כמה גאווה עירונית יכולה להביא לך קבוצת כדורסל מצליחה. בסינטתיקה שהשתלטה עלינו, קשה לי לפעמים להסביר את התחושה של ישיבה באולם הפחים ברח' אחד במאי כשהאולם מלא והקהל בטירוף. זה כמעט כמו בלומפילד, אולי קצת יותר.

אלא שהשנים חלפו. מייק קרטר החליף קבוצות בארץ, מליניאק הפסיק לאמן והתחיל להסתובב מסביב לספורט. בוגין עזב ואז פרש ואפילו ישראל אלימלך הגדול עזב את חולון ושיחק (רחמנא ליצלן) במכבי ת"א של אחרי אובדן האליפות.

לפני 7 שנים ירדה חולון לליגה השנייה אחרי שנים של בעיות כלכליות ומאבקי תחתית.

מוזר. כשאמרו בחדשות הספורט שחולון חוזרת אחרי 7 שנים זה נשמע לי מוזר.

הרגיש כמו הרבה יותר. 7 שנים ארוכות שנגמרות היום. את השמחה שהרגשתי עם סל הניצחון של עדי פרג לפני שנה וכמה חודשים אף אחד לא יוכל לקחת ממני. אפילו לא העובדה שדורסמן החליט לוותר על העלייה ונשאר בליגה השנייה. היום חולון חוזרת למשפחת הכדורסל. ואני מתכוון ללכת לאולם הפחים (לא היום, כי היום היא משחקת בגליל, אבל ברמת העיקרון).

ואתם יודעים מה, כמו שאני מקווה שהקבוצה המבריקה שבנה דורסמן תביא שמחה וגאווה מקומית לעיר, אני עוד יותר מקווה שהקהל המטורף ("משוגע") יחזיר קצת עניין לליגת הכדורסל המתפוררת שלנו.

שרק יהיה טוב, שייגמר באלפיות ולא למכבי.