הבלוג של אילון

השבוע האינטרנט במחשב שלי מת כמעט סופית. יאיר הגיע ואפילו הוא הודה שבשלל התקלות איתן הוא נאלץ להתמודד במשך השנים עם המחשב שלי, זאת הכי מוזרה. ביליתי שעות בטלפונים עם נציגים של סמייל ושל הוט ואני חייב לשבח בעיקר את הרצון הטוב שהם הפגינו - זה לא נאמר בציניות, פשוט פתרונות לא היו להם, אבל לפחות היה הרבה רצון טוב. עוד יומיים אני אתחיל לעבוד בלי חייגן ולפחות מבחינת הנציג של סמייל שאיתו דיברתי, זה אולי יפתור את הבעיה. אני יודע שזה לא יפתור את הבעיה, אבל אני מודה לכולם על הרצון הטוב. המחשב הזה כנראה סיים את דרכו בעולם הזה. הקישור לאינטרנט מופסק כל שתי דקות ומתחדש מייד. זה מעצבן לאללה, אבל לפחות בינתיים אני יכול עוד להיכנס לבלוג שלי ולעוד אתרים נבחרים....

למעט העבודה, זה הדבר שעליו השקעתי הכי הרבה אנרגיה בשבוע האחרון. חוץ מזה יש פה בצד של הבלוג שמות של מלא סרטים שראיתי ועליהם לא כתבתי. האמת, קיים בי הפיתוי שלא לכתוב יותר על סרטים, בעיקר מכיוון שהמקום שלהם בחיים שלי הפך למשני, אבל זה לא יפה. בזמנו הבטחתי לכתוב על כל סרט והבטחות צריך לקיים (אפילו שנתתי את ההבטחה רק לעצמי ואיפול שלא עמדתי בכל-כך הרבה הבטחות אחרות שהבטחתי לעצמי). אם האח היחידי שלי שמטופל בארבעה ילדים ועבודה מצליח לסכם לעצמו כל ספר שהוא קרא (והוא קורא בערך מיליון ספרים בשנה) אז גם אני צריך להתמיד. אפילו שאת רוב הסרטים ברשימה ראיתי לפני חצי שנה ויותר.

בתקופה האחרונה אני נהנ משלל תוכניות הספורט שיש ברדיו האזורי כל ערב. ב-102FM יש את התכנית המשותפת לירוץ הספורט ול-102FM. ב- 103 יש את התוכנית של מאיר איינשטיין. אליעזר לחנה (שהיה המגיש המקורי של התוכניות של מאיר איינשטיין) נמצא ברדיו ירושלים ובתכלס, אני שומע את אופירה אסייג ב-99FM. אגב, התחנה הזו מסתמנת כאופציה סבירה לגמרי ברדיו. בכל מקרה, הרבה ספורט והרבה אופציות ואני חייב להודות מעט בבושה שאני שומע בעיקר את אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. כן, כן, אני יודע אופירה ערסייג עדיין נשמעת כמו פרחה מתורבתת ולא משנה כמה בוטוקס תשים בשפתיים וכמה תנסה להוציא את הבחורה מדימונה, הדימונה נמצאת ב-DNA של הבחורה. ואייל ברקוביץ' מתלהם ונוראי, אבל הם מצחיקים והם עושים את העבודה וכיף לשמוע אותם, והם בעיקר מקושרים וברקוביץ' לא שולט על הפה שלו. הפירגון הזה לברקוביץ' וערסייג לא ימנע ממני לכתוב עליהם בעתיד כעל מי שתרמו להדרדרות הדיון הספורטיבי בישראל. בינתיים, אני מאזין באדיקות.

השבוע חוויתי את אחד הרגעים הפחות נעימים בחייו של איש שמן. ההכרה בכך שאיבדתי חלק ניכר מהמשקל שהצלחתי לאבד בדיאטות קודמות. כלומר, אני קרוב יותר למשקל המקסימלי שלי ממה שאני קרוב למשקל המינימלי. יש תקופות כאלה שאתה לא מצליח להפסיק לאכול ואחרי זה אתה משלם עליהן את המחיר בהליכה ובדיאטה ובלקלל את הרגע שהתקרבת לבורקס ההוא וההוא וההוא וההוא. ההכרה הזו באה לידי ביטוי במהלך החלפת הבגדים הצרים והקטנים יותר שהיו לי בארון בבגדים רחבים יותר. כמו כל איש שמן אני מחזיק סטים שמותאמים למשקל של בין 80 ק"ג ל-115 ק"ג. אני עדיין לא משתמש בבגדי יום הדין, כלומר, השקים הרחבים ביותר, אבל אני חייב להתחיל להיזהר. אני לא מדבר כבר על הקטע הבריאותי, אלא רק על הבאסה שבלהשמין. והרבה