שני דוחות צפייה ברצף על סרטים צרפתיים ואת שניהם אהבתי. ההבדל הוא שאת "למינג" הנפלא ראיתי לפני כמה וכמה חודשים ואת "הצטלבות" ראיתי אתמול בערב. חוץ מזה (וכמה כיף להגיד את זה), את "הצטלבות" ראיתי בהקרנת טרום-בכורה כך שמי שירצה לראות אותו, ייאלץ לחכות עוד כמה שבועות.
אולי זה בהשפעת המסך הגדול, ואולי זו ההרצאה המעמיקה של ירון שמיר לפני הסרט, ואולי זה הסרט עצמו. מאוד מאוד נהניתי. סרטו החדש של קלוד ללוש (אני נמנע בכאב מכל הבדיחות הצפויות על השם הזה) הוא מין תרגיל קולנועי מבריק. בתור צופה יש לי את האפשרות לכעוס עליו, או להנות מזה. אני בחרתי להנות.
ללוש מצליח לערבב בין כמה סגנונות קולנועיים, מבלי לגרום לי כצופה לאבד את הרצף. הוא זורק כל מיני רמזים וכיוונים בעלילה, וזורק אותנו הצופים לכל מיני כיוונים, ובסוף, הכול מתבהר. הסוף, היה החלק הפחות טוב בסרט. אהבתי להיזרק ולהימרח לכל מיני כיוונים. קודם כל, שאפו לקלוד ללוש על אחת מהסצינות הראשונות בסרט. על רקע שאנסונים צרפתיים אנחנו רואים נסיעה ברחובות פריז באופן הכי ריאליסטי שאפשר. אז חשבתי לעצמי "הנה עוד סרט צרפתי היפר ריאליסטי". אבל מהר מאוד נתבדיתי. ואחרי זה הרדיו (בסרט) דיבר על רוצח שברח מהכלא וידוע בשם "הקוסם". והנה צץ לו הגיבור המסתורי. אבל האם הוא הרוצח ? ואולי הוא המורה שעזב את אשתו ושתי ילדיו וגם עליו אנחנו שומעים. ואם הוא אחד משני אלה, מה עשתה חקירת הרצח בתחילת הסרט ?
בקיצור, קשה לצאת מזה, אבל כיף להסתבך בתוך זה. המלצה חמה לכל מי שלא סובל למשמע השפה הצרפתית.
ואגב, פאני ארדן אמנם לא מככבת יותר מדי בסרט, אבל אלוהים, כמה שהיא יפה לגילה ויפה לבכלל. וכמה חמודה השחקנית השנייה (אודרי דאנה) וכמה שהגיבור דומה לקלסי גרמר או ליורם בינור. וכפי שניתן להבין, היה שווה להיות לידי וליד אסנת אתמול בערב. הנאה מובטחת.
המלצה חמה חמה. הכי כדאי לראות, אבל בסבלנות, באהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
