הבלוג של אילון

לפני הנסיעה האחרונה, הבוסית שלי אמרה לי שאני חייב לבקר בסאוסליטו.

מבחינתה, אם הגעתי לסן פרנסיסקו ולא ביקרתי בסאוסליטו, זה כאילו שלא הייתי שם. אז היא אמרה, ואני הנהנתי, ובלב עמוק חשבתי שממש לא יצא לי להגיע לסאוסליטו. אלא שכבר ביום הראשון בסן פרנסיסקו מיציתי את כל נקודות החובה שכל תייר צריך להגיע אליהן (pier 39, Fisherman's wharf, גולדן גייט ברידג' ורח' לומבארד), וביום השני מיציתי את כל קניות החובה שכל תייר צריך לקנות וביום השלישי הייתי פנוי להגיע לסאוסליטו.

סאוסליטו היא עיירה מקסימה שמשקיפה על סן פרנסיסקו ממרחק של כמה קילומטרים. ההגעה לשם היא באמצעות מעבורת שיוצאת מ-Pier 39 ועולה רק כמה דולרים.

האמת שלא היו לי תוכניות מיוחדות לסאוסליטו למעט לאכול המבורגרים. אני יודע שזו לא נשמעת כמו מטרה נעלה, אבל מדריך פרומר (שאחי היחידי טרח והביא לי במיוחד לנסיעה) ציין שבסאוסליטו יש חנות המבורגרים שחובה, אבל ממש חובה לטעום את ההמבורגרים שלה. ואני, חייל טוב אני. אומרים לי תלך לסאוסליטו ! הלכתי. תאכל המבורגרים !  טוב, את זה באמת שלא צריך להגיד לי פעמיים.

אני חייב לציין שיחסית לבולס ההמבורגרים שהנני, דווקא גיליתי סבלנות יוצאת דופן ואפילו יצאתי לטייל כמה שעות בעיירה המקסימה הזו, לפני שהקדשתי את עצמי למטרה האמיתי, ההמבורגר המקומי. המדריך (פרומר, ספר ההדרכה הכי בן זונה שיש) הגדיר את סאוסליטו כ-Mediterranean ואכן, העיירה עונה בהצלחה רבה להגדרה אלא שסאוסליטו מקסימה הרבה יותר מכל מה שהתרגלנו לחשוב עליו כים תיכוני. בכלל, אם בטיול הקודם שלי התגלית האמיתית הייתה פילדלפיה, הרי שבטיול הנוכחי התגלית האמיתית הייתה העיירות המגניבות האלה שאליהן הגעתי (Rehobot beach בדלאוור, אנאפוליס במרילנד ו-New hope בפנסילבניה שאותה דווקא הכרתי אבל לא כמו שיצא לי להכיר בטיול הזה).

המקום הזה הוא מקום מקסים וכל מי שמגיע לסן פרנסיסקו ליותר מיום אחד, מוזמן להקדיש כמה שעות ולהגיע לסאוסליטו. אם היה לי כסף, הייתי עובר לגור במקום כזה או לפחות מחזיק לי שם בית. מצד אחד הים, מהצד השני צלע ההר (הר בשאיפה, למעשה זו יותר גבעה), החנויות היוקרתיות, והאוויר הנעים.

אבל אני בכלל הייתי בדרך להמבורגר. אז מצאתי את החנות ועמדתי בתור. במושגים של ארה"ב, החנות הזו היא נקיק. אולי גומחה. אמריקה ידועה בחנויות הענקיות שלה ובמרחב שיש בה, אבל חנות ההמבורגרים הספציפית הזו, אותה חנות שקיבלה אזכור של חצי עמוד במדריך פרומר, היא המקום הכי צפוף בארה"ב. בואו רק נגיד שבלס וגאס הזדמן לי להיות בתא של שירותים של חנות (Saks fifth avebue) שהיו בערך בגודל של החנות הזו כולה. עד כדי כך.

אבל אני שכל כך אוהב המבורגרים, הייתי מוכן לעמוד במחילה הזו ובלבד שאזכה לטעום את ההמבורגר האולטימטיבי.

השירות בחנות הזו הוא הדבר הקרוב ביותר לסופּ נאצי שאפשר למצוא בארה"ב. הם לא נחמדים ולפעמים נוצר הרושם שהם משתדלים להדגיש את זה. חיכיתי בתור בצפיפיות שגבלה בהטרדה מינית של מי שעמד לפני ושל זה שעמד מאחורי. שתקנו כולנו והמתנו באימה. עכשיו, מילא אני, תייר שכל חזותו אומרת אני תייר (זה בסדר, אתם יכולים להתעמר בי) אבל מה יגידו המקומיים. אנשים שנראים בעלי סטייל, מעמד, כסף, ובעיקר מטבחים שבהם הם יכולים להתקין לעצמם ארוחות מבלי לעבור את הטירונות הזו.

אחרי המתנה ממש לא קצרה הגיע ההמבורגר. מדריך פרומר ממליץ לצאת ולאכול אותו בפארק שמול החנות, אבל במקרה הזה מדובר בהמלצה מיותרת כיוון שבחנות עצמה אין ממש מקום לשבת ולאכול (וחוץ מזה, אם הייתי יושב שם, שני נותני השירות "החביבים" היו מוציאים רובה ויורים בי).

שילמתי $ 9.80 בשביל המבורגר וצ'יפס. כל מי שהיה בארה"ב יודע שמדובר במחיר מטורף בשביל קציצה, אבל אני נאמן לפרומר.

פרומר ממליץ - סחבק קונה.

וכך מצאתי את עצמי אוחז בהמבורגר של 10$ ויושב על ספסל שמשקיף למרינה קסומה, בצהריים קסום עם ציוץ ציפורים.

האכזבה הגיעה כבר בביס השלישי. ושלא נטעה, ההמבורגר היה סבבה. טעים, איכותי. אבל רבאק, המבורגר. לא משנה מה תעשה, בסופו של דבר מדובר בבשר טחון ושומן. כמות הנפלאות שאפשר לייצר מהקומבינה הזו הן בהחלט מוגבלות.

כפיצוי, נזדמנה לצידי בחורה מדהימה, בת 26, יהודייה כשרה מאוקלנד שחיפשה קצת חברה. אז דיברנו ודיברנו. היא התרשמה מהאנגלית שלי, אני התרשמתי מהמראה שלה (בלב, כמובן). היא חיכתה למעבורת ואני רק רציתי לגמור את הארוחה ולשכב איתה. אבל לא הספקתי. אחרי 15 דקות באה המעבורת והיא נעלמה מחיי.

כמובן שבתור המחזר ה-smooth שהנני לא שאלתי לשמה, לא לקחתי טלפון, ולא הבטחתי לה שאשמח להלין אותה בביתי הקט בביקורה בארץ הקודש (זה בסדר, אני תופס רק צד אחד של המיטה). אני יודע שהאמריקאים הם מאוד מנומסים ומבחינתה של יהודייה26 מאוקלנד מדובר בסתם שיחת חולין עם תייר לא מגולח שבולס המבורגר. אבל רבאק, בן אדם, תשקיע פחות בהמבורגר ותתרכז בקציצה (הבנתם את משחק המילים המתוחכם...הבחורה כקציצה וכו'...גיחי גיחי...).

אז אחרי שטיילתי ברחבי העיירה וצילמתי תמונות שנראו הרבה יותר טוב בזמן הצילום והרבה פחות טוב בהגיעי לחולון, ואחרי שהתאהבתי במקום ובאוווירה, ואחרי שאכלתי המבורגר שעיקר מעלתו היא תמחור היתר שלו, ואחרי שפגשתי את מי שהייתה אמורה להיות זוגתי ותרומתי הצנועה לעידוד עליית יהדות צפון אמריקה, הייתי בשל לחזור לסן פרנסיסקו.

במעבורת בדרך חזרה שוחחתי ארוכות עם סטיב, רופא שיניים בן 50+ מקליבלנד שבניגוד ליהודייה26 דווקא כן השאיר לי כרטיס ביקור והראה לי תמונות מהטיול שלו ושל אשתו ליוסמיטי. לא שביקשתי, אבל כנראה שנראיתי כמי שכושר ההתנגדות שלו לנודניקים מקצועיים (סטיב ואשתו) היה נמוך מאוד.

כתבתי פעם על העדר העיתוי שיש לי בקשר למקומות, ואכן, רק אחרי הביקור בסאוסליטו גיליתי ששם כתב אוטיס רדינג את אחד משירי הסטלה המופלאים Sittin' at the dock of the bay. האמת, עכשיו אחרי שביקרתי שם אני אשכרה מבין אותו.

סאוסליטו יכולה לעשות לך את זה.

סאוסליטו ממעוף התייר

סאוסליטו ממעוף התייר (שלא ממש יודע לצלם)