הבלוג של אילון

חזרנו עייפים, כמעט-גמורים מההופעה של אדיר מילר. יאיר התלבט אם להוריד אותנו בבית או להחנות את האוטו ולעלות לקפה. ממש לא בנינו על לראות סרט. אבל איכשהו ראינו. אסנת ישנה בצהריים. גם יאיר. אני לא. ולכן, העברתי את רובה של הצפייה כשאני במצב של ניקור-מתקדם. לא משהו שאפשר להסתיר, לא משהו שיכולתי להתנגד לו, ובעיקר, לא משהו שמאפשר צפייה סדירה בסרט. ממה שראיתי והספקתי לקלוט, זה היה סרט סבבה. עובדה, אסנת נשארה ערה עד הסוף. גם יאיר.

למחרת נתתי לסרט נסיון נוסף. "חבל" אמרתי לעצמי. "בכל זאת, ניקולאס קייג' הוא אחד מהשחקנים החביבים עליי והסרט (במעט שראיתי) נראה סבבה". המסקנה העיקרית שהתקבלה מהנסיון השני לצפות ב"נקסט" היא שכנראה לא ניקרתי כל-כך חזק כמו שחשבתי. הסרט פשוט עמוס חורים. ב-ט-י-ר-ו-ף. על פניו נראה כאילו הבמאי או העורך של הסרט ניקרו באופן רציני. שלא לדבר על המפיצים.

בעיקרון, הרעיון נשמע מצוין. ניקולאס קייג' הוא פרנק קאדילק, פרפורמר צ'יזי בלס וגאס שהכשרון העיקרי שלו הוא שהוא יכול לראות במדויק, כל מה שיקרה לו בעוד שתי דקות. ברגיל הוא מנצל את הכשרון/יכולת הזו בשביל לעבוד על הקזינו בקטנה. ג'וליאן מור היא סוכנת FBI (אחד מההופעות הכי חלשות שלה שיצא לי לראות) שנזקקת לשירותיו הטובים של כריס ג'ונסון (שמו האמיתי של פרנק קאדילק) על-מנת לאתר פצצה גרעינית שנגנבה ומאיימת על לוס אנג'לס. ברקע יש את ליז (ג'סיקה בייל) שבה מתאהב ג'ונסון/קאדילק והרבה הרבה הרבה חורים.

הכיף העיקרי בסרט, מעבר לזה שמדובר בסרט סבבה שזורם מהר, ומעבר להופעתו של קייג' (אני די משוחד לטובתו) הוא המחשבה שיש בליבו של כל צופה "מה הייתי עושה אם הייתי יכול לראות 2 דקות קדימה את כל מה שהולך לקרות לי". תחשבו על זה. אני לא בטוח שזה מספיק זמן כדי למלא לוטו ולזכות בענק. ובכל זאת גלום ביכולת הזו פוטנציאל לא קטן. ממש כמו שהיה גלום בסרט ושלא לגמרי התממש.