אני יוצא אתמול בערב, כמה דקות אחרי קבלת המדליה האולימפית (של גל פרידמן, לא שלי) והולך בשביל לכיוון האוטו. מכיוון השביל הנגדי מגיע השכן. "השכן" כך ראוי להסביר, בריה אלמונית מבחינתי. עד היום הוא היה זה שגר שלוש קומות מתחתיי, בבית פרטי, מדי ערב יושב עם אשתו ליד שולחן כתר פלסטיק, אוכל ארוחת ערב ומעשן סיגריה ולא הרבה יותר מזה. אני עובר על פניו וממשיך ללכת כמה מטרים טובים כשלפתע הוא קורא "חבר, חבר". אנחנו לא חברים, אנחנו אפילו לא מכירים ואני כמעט משוכנע שהוא לא מתכוון אליי אבל אני מסתובב בכל-זאת. הוא ניגש אליי. הוא גבוה ממני בעשרים סנטימ' לפחות (זה לא חוכמה). "תגיד לי" הוא שואל, "אתה זה ששר ומנגן ?". אני מגלה אומץ: "כן". "אז תדע לך" הוא אומר, תוך שהוא לוחץ לי את היד, "שאני נורא נהנה לשמוע אותך". והולך לדרכו. יפה. כך יאה וכך נאה. והאמת, הוא אשכרה היה רציני. לא ציניות. לא כלום. הוא באמת נהנה. ולי, אין לי שום מחמאה להחזיר. מה אני כבר יכול להגיד ? אני נהנה לראות אותך אוכל ארוחת ערב ? אתה מעשן משהו-משהו ? מה אומרים לשכן כ"כ נחמד ???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
