היה מאוחר. היה מאוחר ולא הצלחתי להירדם. זה מה שאני זוכר, שהיה מאוחר ושלא הצלחתי להירדם. ואז ברחתי אל הפתרון הקל. הפעלתי טלוויזיה. בחייו של הסובל מנדודי שינה, הפעלת טלוויזיה כמוה כהודאה בכישלון. ההבנה שמחלחלת אט אט שגם הלילה לא תישן. ואם יש משהו יותר עצוב מלהפעיל טלוויזיה כשאתה סובל מנדודי שינה, הרי שזה כנראה להפעיל טלוויזיה ולהתחיל לצפות בסרט. אין מה לעשות. עלעול בספר, בהייה במשחק כדורגל, קליפים או סתם פרקים ישנים של חברים, יכולים להיגמר תוך דקות ספורות. סרט נמשך זמן. שעה וחצי בדרך-כלל. וכך, בלילה אחד שבו לא הצלחתי להירדם, מצאתי את עצמי צופה ב"הנסיכות".
למרות הפוטנציאל הקלוש, לא סבלתי. אפילו שרדתי עד הסוף. בתור אדם שמצליח להירדם לא הייתי משקיע דקה בסרט הזה. ולא בגלל שמדובר בסרט רע או טוב או השד-יודע-מה. פשוט מפני שבדרך-כלל כמעט ואין לי צ'אנס להגיע לסרטים שמוקרנים בערוצי הסרטים.
בתור איש שסובל מנדודי שינה, התמסרתי לסרט.
האמת, יש לי בעיה עם הזנות כפי שהיא מוצגת בסרטים. זונות, כך התרשמתי, דומות יותר לרונית אלקבץ ב"אור" של קרן ידעיה. אז נכון שאלקבץ מצליחה להיות מוגזמת גם כשהיא משחקת דמות מוגזמת מראש, אבל היא עדיין דומה יותר. שיהיה ברור, עוד לא יצא לי להשתמש בשירותים הטובים שהן מציעות, פשוט מדי פעם יוצא לי לעבור בלילה ברח' הפלד בחולון ושם ניתן לראות אותן. רמז: אף אחת מהן לא דומה לגיבורות של "הנסיכות". רובן מנוונות הרבה יותר. אז מה יש לנו ב"הנסיכות", כפי שהסוכן דייב קויאן (צ'אז פלמיינטרי בתפקיד ענק) הגדיר את זה בסרט המופת 'החשוד המיידי', "הנסיכות הוא בעצם: "הסיפור על הזונה טובת הלב".
ויש שיגידו שמדובר בסרט על חייהם של מהגרים ויש שיגידו שמדובר בסרט שמראה כמה קשה להיות אישה ויש שיגידו את שלושת הדברים. בכל מקרה, מדובר בסרט סביר לחלוטין שהזנות בו דומה יותר לגירסאות שמציג טינטו בראס. בכל זאת, אירופה זה אירופה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
