נשאלת השאלה, מתי אני אפסיק להתייחס לתוצרת של הקולנוע הישראלי כאל תוצרתו של הילד המגושם וחסר הכשרון, הילד שלו צריך למחוא כפיים בכל דבר מוצלח שהוא עושה.
קחו למשל את "למראית עין". מאוד נהניתי מהסרט. מאוד מאוד. המשחק היה מצוין, לרגע לא הרגשתי שאני צופה בתוצרת נחותה באיזושהי צורה, ובכל זאת במבט לאחור, "למראית עין" באנגלית לא היה יותר מסרט "הולמרק" או אולי סרט לערוץ הסרטים אבל לא כזה שמקבל אזכורים מיוחדים בפרומואים. הקטע הוא שמבחינתי, סיימתי את הצפייה בהתלהבות רבתי: "הנה, תראו מה הילד הלא-מוצלח שלי הגדיל לעשות..."
ובכל זאת, בעברית זה עובד ו"למראית עין" הוא סרט מאוד משכנע, מותח במידה וזורם. המשחק של טלי שרון מצא חן בעיניי. אסין דיין טוב כהרגלו וישראל פוליאקוב (שבזמן הצפייה עוד היה בין החיים ולכן לא ייחסתי סימבוליזם גדול לנוכחותו בסרט). אז מה היה לנו שם...יערה, עיוורת מלידה, חוזרת ארצה מלימודיה בפרינסטון עקב ההתאבדות של בת דודתה.
אותה בת-דודה הייתה בשביל יערה הכול ולהיפך. ההתאבדות לא ברורה והמשפחה, כמובן מתקשה להתמודד. שיחת טלפון מקרית שלה משיבה יערה מלמדת אותה שיש דברים בגו ושלהתאבדות של בת דודתה יש כנראה סיבות עלומות שאותן היא נחושה לברר.
הפיתולים בעלילה זועקים למרחקים, ובכל זאת, בזכות השפה, המשחק, האמינות והרצון הטוב שלי כצופה, התוצר הסופי אינו מביך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
