הבלוג של אילון

כתבתי כבר פעם (בהתייחסות ל"קטן עליו") על זן הסרטים האמריקאיים האלה שהם בדרך כלל נורא שונים ממה שאנחנו רגילים לקבל. במקרה של "קטן עליו" זה היה סרט חג מולד, מהסוג שבדרך כלל לא ידוע ולא מוכר בארץ. במקרה הזה, מדובר בסרט ילדים לכל דבר ועניין אם כי חשוב להדגיש שזה סרט ילדים שמבוגרים לא יתבאסו ממנו. לקחתי את "לילה מוטרף במוזיאון" מתוך הנחה שאני אזכה לקומדיה מפגרת של בן סטילר, ובתמורה מה שקיבלתי היה קומדיה מפגרת אך בעלת ערך חינוכי, של בן סטילר. וכמו ש"50 דייטים ראשונים" היה פרסומת להוואי (האי, לא השמפו), כך "לילה מוטרף במוזיאון" הוא הזמנה לבקר ב – Museum of Natural history בניו יורק. כל מי שהיה ישמח להיזכר ויתפתה לבוא שוב ומי שעוד לא היה, לא ירשה לעצמו להחמיץ. ולמרות הפתיחה הבלתי נלהבת בעליל, "לילה מוטרף במוזיאון" לא היה חוויה רעב כלל ועיקר. אני משוכנע שיש מלא אנשים שיתבאסו מהסרט בגלל בן סטילר, ואם אני לא הייתי נמנה על אוהדיו, יכול להיות שגם אני הייתי מתבאס. מהצד השני, אם לא הייתי נמנה על אוהדיו של סטילר, יש סיכוי סביר שלא הייתי טורח בכלל לראות את הסרט.

סטילר מגלם בסרט את לארי דיילי, גרוש ניו יורקי שמתקשה להצליח בחיים וזקוק נואשות לעבודה על-מנת שלא יקחו ממנו את בנו. כמוצא אחרון לארי מתחיל לעבוד כשומר הלילה ב-Museum of natural history (זה מעייף לכתוב את השם הזה פעמיים, ובכל זאת אין לי מושג מה התרגום של שם המקום הזה בעברית). כבר בלילו הראשון בעבודה מגלה לארי שלמוצגים במוזיאון יש נטייה לקום לחיים ואפילו לחיים די פעילים. וכמו בכל הסרטים החינוכיים יש דילמה/צרה ויש פתרון והרעים מקבלים את מה שמגיע להם והטובים מסתדרים וכשחושבים על זה, הרי זה בעצם הסיפור של רוב הסרטים ההוליוודיים. במקרה הזה, זה הרבה יותר דידקטי, מתובל בהרבה הומור בן-סטילרי ובהופעת אורח (מחויבת המציאות) של אוון ווילסון, חברו הטוב של הסטילר, אבל בהחלט לא מביך. אני דווקא נהנתי.