הבלוג של אילון

קראתי אצל טליק את הפוסט המצער על מותו של אילן כהן שהיה יכול להינצל ע"י הכוונה מצד אנשי "איתוראן".

כל המגיבים תבעו לערוף ראשים ודיברו על אטימות והגדלת ראש, אבל אף אחד לא חשב על המוקדן הפשוט. אותו מוקדן שהיה אמור לתת את המיקום של אילן כהן ופחד. פחד מפני שהחברה נתבעה בעבר על מקרים מסוג זה, פחד מפני שהממונים עליו הורו לו שבשום פנים ואופן הוא לא רשאי לתת את המיקום של אף אחד ממנויי החברה ללא בקשתו המפורשת. וגם אם היה מגדיל ראש ופונה לממונה עליו, הרי שהממונה ניזון בדיוק מאותם סיפורים ומאותה "מורשת קרב". ובמצב שוק העבודה בארץ שמורכב בעיקר ממנהלים כל-יכולים וממנהלים חסרי כל כוח ומוקדנים מבוהלים קשה לצפות למשהו אחר.

אני יודע שאני הולך על ביצים פה מפני שבסופו של הסיפור הזה, מדובר בחיי אדם, חיי אדם שהסתיימו בגלל מה שיכול להראות כאטימות בירוקרטית, אבל כמי שעובד כל חייו בבירוקרטיה, אולי הכי בירוקרטיה בעולם, אני מנסה להביא קול אחר. אני לא מחפש להצדיק אף אחד, אני רק מנסה להסביר.

כשם שמרבים לצטט את המשפט של צ'רצ'יל על פיו "דמוקרטיה זה הרע במיעטו, השיטה הטובה ביותר מהשיטות שיש", כך גם הבירוקרטיה. יש סיבה למה מערכות גדולות בוחרות לעבוד בצורה הזו. ובעוד שכולנו (גם העובדים וגם הצרכנים) יכולים לראות את עצמנו כקורבנות של הבירוקרטיה, אנחנו בה במידה יכולים להבין את היתרונות שגלומים בה.

אני מנסה להגיד פה משהו ואני לא יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד או מה מותר לי להגיד לאור הנסיבות העצובות בהן נכתב הפוסט הזה. נכה בן 51 מת בצורה משפילה ועצובה למדי. זו השורה התחתונה. אבל יש נסיבות. הן לא יעזרו למשפחה של אילן כהן, אבל אל תכעסו על הבירוקרט הפשוט, הוא לא תמיד אשם.

במסגרת תפקידי הנוכחי אני נתקל לפעמים באנשים שזקוקים לעזרה. לרוב, מדובר בעזרה שאני לא ממש יכול להעניק. עכשיו, שיהיה ברור, אין דבר משמח יותר מלעזור למישהו אחר שזקוק לך. בין אם מדובר בדברים הקטנים ביותר ובין אם מדובר בדברים גדולים יותר (אני לא רופא ולכן העזרה שאני נותן היא בהחלט מוגבלת לחלקת אלוהים קטנה ביותר). במקרה שלי, למשל, יצא לי לעזור לאנשים שאחרי זה פשוט התברר לי שהם ניצלו את טוב הלב שלי. ולא רק שלי, אלא של המערכת שבתוכה אני פועל. ולא חסרות דוגמאות. והעזרה שניתנה להם באה על חשבונו של מישהו אחר שהיה זקוק לה.

והנה, עוד אחד מהכשלים שקיימים בבירוקרטיה שבה אני נמצא, אבל פשוט אין דרך אחרת. ואם יש, היא לא ממש ניתנת ליישום.

אז בשורה התחתונה זה מגיע למוקדן באיתוראן. מוקדן שמשתכר במקרה הטוב משכורת מינימום ושהוזהר חזור והזהר שאסור למסור מיקום של מכוניות מאף סיבה למעט בקשתו המפורשת של בעל המנוי או בעל הרכב. ויכול להיות שהאישה מהעבר השני של הקו, אישתו של אילן כהן נשמעת לו אמיתית וכנה בכוונותיה, אבל הוא יודע שבה במידה הוא עלול לחטוף או להיות מפוטר. והמנהל שלו יודע את אותו דבר. ואף פעם לא מגיעים לאותה חוליה בשרשרת הפיקוד שכן יכולה להחליט החלטה ולקחת אחריות.

ובסוף אילן כהן נפטר. ויכלו להציל את חייו אבל זה לא קרה. אני לא בא לגונן ולהצדיק, אני רק מנסה לתת נקודת מבט של מי שנמצא בצד "האשם" מדי פעם, אבל פשוט יודע שהוא לא כזה.