הבלוג של אילון

עוד כמה שעות, אם לא יחולו הפתעות מיוחדות, תסתיים לה שנת 2007. במקרה הטוב אני אשב עם השותפה שלי בסלון ואראה את "זהות אבודה" השלישי. במקרה הפחות טוב אני אשב לבד בסלון ואראה את "זהות אבודה" השלישי בעוד שהשותפה שלי תישן/תהיה אצל ההורים.

2007 מסתיימת and not a minute too soon. מבחינתי היא הייתה צריכה שלא להתחיל. זאת לא הייתה שנה טובה. וזה מוזר. זה מוזר מפני שלפי רשימת האירועים של השנה, זו הייתה אמורה להיות שנה טובה.

אחי היחידי הגיע לביקור מולדת ראשון אחרי 5 שנים. נסעתי לארה"ב ולראשונה בחיי יצאתי לטייל לבד בסן פרנסיסקו ולס וגאס. 2007 הייתה השנה הראשונה מאז 1988 שבה לא נגעתי בסיגריה (אמנם התחלתי לעשן בגיל 15-16, אבל היו אקספרימנטים בדרך). לא עישנתי והתחלתי להנות מזה. המעמד שלי בעבודה התחזק. הצלחתי לסיים את השנה השנייה והאחרונה בתואר השני בלי מועדי ב' ובלי טראומות מיוחדות. אפילו זיינתי, מה אתם יודעים.

ובכל זאת, אני מוצא את עצמי מייחל לסיומה של 2007 ויודע ש-2008 חייבת להיות טובה יותר.

את 2007 התחלתי באותה תוגה שליוותה אותי מאז שהפסקתי לעשן. תוגת האדם שמתגעגע לסיגריות ותוגת האדם שיודע שהוא דפק לעצמו את הריאות עם כמויות לא הגיוניות של ונטולין. והתוגה הזו הגיעה לשיא בסוף אפריל. וזה לא היה שיא. זה היה שפל. זה היה המקום שממנו אתה חייב לעלות. וגם אם באה הגאות, הגוף והמיינד נושאים איתם את הצלקות של השפל. ובשנת 2007 אכלתי בלי הכרה. אכלתי עד ל-13 ק"ג יותר ממה שהיה לי בערב השנה האזרחית הקודמת. וזה כואב. זה כואב כי אני אצטרך להתמיד עד אפריל (שוב פעם האפריל הזה) כדי לחזור למשקל ההוא.

והמחשב שלי מת, והאוטו מושך שמאלה, והצלעות כואבות מדי פעם, והקרעכצנים, והדירה שלי קרה מדי ו-don't even get me started לגבי הפועל ת"א.

אז הנה, 2007 מקרטעת את דרכה ועוד כמה שעות היא תהפוך להיות נחלת העבר. אני מאחל לעצמי שבערב השנה האזרחית הבאה, זוגתי ואני נקרא את הטקסט הזה ונבין שמשאלות לפעמים מתגשמות וש-2008 הייתה הרבה יותר טובה. אין לה ברירה.