הבלוג של אילון

רבות דובר במשך השנים על החברה הקיבוצית. אחת לכמה זמן צצה כתבה שמספרת על הקושי של הגדילה בקיבוץ, על בית הילדים ועל שאר הדברים הנוראים שמתחוללים בקיבוצים (כולל גזילת אדמות המדינה). יחד עם הקומוניזם, הקיבוצים מהווים דוגמה לאחד הנושאים שהפער בין האשליות שניתן לטוות סביבו, לבין המציאות שהוא הצליח/מצליח לייצר, הם עצומים.

בפעם הראשונה שדרור שאול החליט לעסוק בנושא החיים בקיבוץ ומידת השפעתם על בני הקיבוץ, הוא הצליח ליצר את "מבצע סבתא" שהפך לסרט קאלט. הקאלטיות של "מבצע סבתא" הצליחה כנראה לעקר את המסר הכואב שאולי עמד בבסיסו. את הביקורת על החברה בקיבוץ ואת הקשיים הכרוכים בכל ההיבטים של החיים בקיבוץ.

אבל, דרור שאול לא התייאש, ואחרי "סימה וקנין" הוא מביא לנו את "אדמה משוגעת".

הדבר שהכי חשוב להבהיר, זה לא "מבצע סבתא". "אדמה משוגעת" הנה דרמה קשה לצפייה וקשה לעיכול ואולי זו רק תגובה שלי בתור אדם שבדרך כלל צופה בסרטים קלילים יותר.

המשחק האמין כל כך של גיבור הסרט ושל רונית יודקביץ' (ואולי זו רק סטייה אישית שלי, היא פשוט מזכירה לי מישהי שעבדה איתי בעבר) והעובדה שדרור שאול פשוט לא חס לרגע אחד על גיבוריו, רק מקשים עלינו עוד יותר.  והסבל משתלם, לפחות בתור צופה.

אז "אדמה משוגעת" הוא סרט חשוב. עוד סיכה בבלון של הקיבוץ. האמת, זה קצת הזכיר לי את הנסיונות המועטים שעשיתי, לבוא חשבון עם הורים שלי על כל מיני דברים שקרן בילדותי ועל הדרך שבה הם בחרו להתמודד איתי בזמנו. זה היה נסיון עקר, כמובן. אבל לפחות אמרתי מה שהיה לי להגיד והם שמעו. יותר מזה, כנראה שלא הייתי צריך. ומה הקשר ל"אדמה משוגעת", פשוט מאוד: אני מבין שלדרור שאול יש issue-ים עם הקיבוץ. ויכול להיות שהוא צודק, אבל זה לא הגיוני שהכול היה כל כך רע וכל כך מכאיב. "אדמה משוגעת" לא נותן לך מנוח, ואולי טוב שכך. אם אני הייתי בא לזעוק את הזעקה שלי, הייתי רוצה שהיא תהיה אפקטיבית כמו "אדמה משוגעת". זו הזעקה של דרור שאול, כבדה, לופתת, כמעט חונקת אותך לאורך הצפייה. אבל איזו זעקה....