ציינתי כבר בעבר, בביקורת שכתבתי על "הזודיאק" שחומרי הגלם בפרשייה המסתורית הזו הם מעולים. ואכן, בזכות ההנאה וההתלהבות מ"זודיאק", ניגשתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא והשתכנעתי עוד יותר מקודם שמדובר בחומר גלם משובח. שמחתי מאוד לראות שדייויד פינצ'ר הצליח לייצר סרט טוב (אם כי מעט טרחני) ממכרה הזהב הזה.
קודם כל, כפי שטענתי ש"ורטיגו" היה אחת מהסיבות שבעטיין סוף כל סוף הגעתי לסן פרנסיסקו, כך גם ביקורתה של דבורית שרגל על "זודיאק" וסיפורו המסתורי של הזודיאק הניעו אותי להגיע לסן פרנסיסקו. זה לא שעשיתי מסע בעקבות הזודיאק, אבל אין ספק שזה הוסיף למוניטין העצום של העיר מבחינתי.
שנית, אני מוצא את הניגוד בין רוח השלום והאהבה שסן פרנסיסקו סימנה בתקופה הספציפית ההיא, לבין מעשיו של "זודיאק", כמסקרן ביותר.
הדבר החשוב והעיקרי שאפשר להגיד על "זודיאק" הוא שמדובר בסיפור שאנחנו יודעים איך הוא ייגמר. הזודיאק לא נתפס עד היום ולמרות החשדות שהלכו לכל מיני כיוונים, איש אינו יודע מי היה הזודיאק ומה הניע אותו.
הצפייה בסרט מסתורין מהסוג הזה, כשאתה יודע בדיוק מה הולך לקרות בסוף (ובעיקר, מה לא הולך לקרות בסוף) משנה מראש את נקודת המבט שלך. ציינתי את הטרחנות של דיוויד פינצ'ר, ואכן, נטייתו של הבמאי לספר מה שנראה כמו פירוט של כל פרט ופרט בחקירה גורם לך להאמין (לפרקים) שפינצ'ר יצר את הסרט על-מנת לשתף אותנו, הצופים, בתעלומה. אולי זה סוג של אמירה. אגת'ה כריסטי המופלאה הייתה ידועה בכך שהיא משאירה את כל הרמזים חשופים וגלויים לטובת קוראיה ורק בסוף הספר היה מגיע פוארו ומספר לנו את מה שהיינו אמורים לדעת כל הזמן. פינצ'ר בדומה לסופרת האגדית, מספר לנו ה-כ-ל ואולי באיזשהו מקום הוא אומר לנו: "הנה כל המידע שנאסף בחקירות הזודיאק. המשטרה, התקשורת ושאר העולם לא הצליחו לעשות עם זה כלום. אולי אתם תצליחו". הוא מבחינתו נותן לנו את כל הכלים.
בהיעדר פתרון לתעלומת הזודיאק, וכחלק מרצונו של פינצ'ר לספר לנו את הכול, הוא בוחר בסיפורם של שלושה אנשים שונים (שכרוכים בדרך כזו או אחרת אחד בשני).
דיוויד טוסקי (רופאלו) הוא בלש ידוע ומוערך במשטרת סן פרנסיסקו. כל כך ידוע, עד שסטיב מקווין מחקה אותו. כל כך ידוע, עד שהדמות של הארי קלאהן (הארי המזוהם) נתפרה על פי מידותיו. כלך כך ידוע, אבל זה לא עוזר לו לתפוס את "הזודיאק".
הרוברט גרייסמית' (גילנהאל) הוא קריקטוריסט בסן פרנסיסקו כרוניקל. העניין שלו בזודיאק הוא רב אבל הוא הולך ומתעצם ככל שנמשך הסרט. וככל שכולם נואשים מהסיכוי לתפוס את הרוצח החמקמק, הוא מתחיל לנסות יותר ויותר ולהתקדם יותר ויותר. גרייסמית', אגב, הוא זה שכתב את הספר עליו מבוסס התסריט, מה שבאופן אוטומטי מוציא אותו מהסרט הזה כאיש אובססיבי, אבל בגבולות הסביר. אחד מחבריו לכרוניקל הוא פול אייברי (דאוני ג'וניור) כתב לענייני פלילים מהסוג שהיינו רואים פעם, בסרטים של שנות הארבעים. אייברי הוא זה שהיה הכי "קרוב" לזודיאק והוא היה זה שגילה על אחת מהרציחות המוקדמות של הזודיאק בזכות מידע שהוא קיבל מהרוצח עצמו.
הסיפור של שלושת האנשים הללו הוא בערך סיפורו של הזודיאק והוא בערך סך כל המידע שאנחנו נדע ויכולים לדעת.
אני באופן אישי מאוד אהבתי את הסרט ונהנתי ממנו, אם כי אני מודע בהחלט לחסרונותיו ובעיקר לטרחנותו. קשה מאוד להתמודד עם סרט של שעתיים וחצי שהוא כל כולו חקירת משטרה שאף פעם לא נגמרת. אפילו ההתייחסות המינורית לחייהם האישיים של הגיבורים (בעיקר של גרייסמית') נעשית כדי לצאת ידי חובה. "הזודיאק" הוא הסיפור האמיתי, וככזה, הוא סיפור נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
