הבלוג של אילון

"מעבר לכל דמיון" הוא סרט מגניב. והוא לא סרט מגניב דוגמת "יורוטריפ" (שכל שידור חוזר בסינמה רק מבהיר לי יותר ויותר עד כמה הוא מגניב) והוא גם לא סרט מגניב כמו "ספרות זולה" (ויאמינו לי קוראיי הצעירים שבתחילת שנות התשעים כשהוא רק יצא, Pulp fiction נחשב לסרט מגניב). "מעבר לכל דמיון" הוא סרט מגניב במתכונת של "שמש נצחית בראש צלול" או מגניב במובן של "להיות ג'ון מלקוביץ'". המגניב הזה. המגניב שדורש מחשבה וקצת התעמקות אבל מצליח בדרך להצחיק אותך. ובעיקר להגניב.

כמו כל רעש אדמה שגורר אחריו רעשי משנה, כך גם "ג'ון מלקוביץ'" הביא לגל של סרטים שנגררו לסוריאליזם ומשחקי תודעה. "אדפטיישן" ו – "שמש נצחית" היו מהטובים יותר, אבל יש גם דוגמאות פחות מוצלחות (" אני אוהב האקביז", למשל). בעקרון, קומדיה שנגררת לעומקים מהסוג הזה לוקחת סיכון. כשזה מצליח, זה מתוחכם ומענג. כשזה נכשל, זה נגרר ומעייף. הניסוי של "מעבר לכל דמיון" הצליח בהחלט. לא מעט בזכות הקאסט המופלא שהתקבץ בסרט, ודי הרבה בזכות היכולת של יוצרי הסרט להעביר באופן הכי מאופק האפשרי את הסוריאליזם הגדול ביותר. זה יצא מאוד אמין וזה תרם מאוד להנאה.

"מעבר לכל דמיון" מביא את סיפורו של הרולד קריק, פקיד אפור במס הכנסה (וויל פרל בתפקיד מבריק) שמנהל את החיים הכי אפורים שניתן להעלות על הדעת. בפעם האחרונה שראיתי חיים כאלה אפורים בקולנוע זה התפתח ל"סוד שמאחורי המילים". אני שמח שבמקרה הזה, הכיוונים היו יותר קומיים. יום אחד, מתחיל קריק לשמוע קול של אישה בריטית שמקריין את חייו.

ההחדרה של גורם סוריאליסטי כזה לסרט יכלה לשמש כמקור להרבה בדיחות, ולמרבה השמחה יוצרי הסרט גילו איפוק מסוים ולא השתוללו עם הקטע הזה. קריק, כמובן, הולך ומאבד את שפיותו ומתחיל לחפש את התשובות. ברקע יש את דסטין הופמן (עוד אחד מהתפקידים הלא-ממש-ברורים שיש לוהפמן בשנים האחרונות, ובכל זאת מבריק כתמיד) ומגי ג'ילנהאל (כמה שהיא מתוקה) כאופה סקסית ומרדנית שקריק אמור לבקר את ספריה.

אז פתחתי ואמרתי שמעבר לכל דמיון"  הוא סרט מגניב. אבל לא המגניב הרגיל. מגניב מיוחד שכזה. ואיך שלא יהיה, אני ממליץ עליו בחום. האמת, בא לי לראות אותו שוב.