הבלוג של אילון

ברגעים הנדירים בהם אני לא מוותר לעצמי, רגעים נדירים כמו הערב, אני מצליח להוציא את עצמי להליכה ברחובות העיר.

חולון נתברכה במסלול הליכה שפעם היה פנוי יותר והיום הוא תזכורת דהויה לימיו הגדולים (כולנו בעצם תזכורת דהויה לימינו הגדולים...). בתקופות הנדירות בהן אני לא מוותר לעצמי אני פוקד את המסלול על בסיס יומי. הערב פשוט לא הצלחתי להוציא את עצמי מהבית. אולי זה בגלל שישנתי 45 דקות לפנות ערב, אולי זה בגלל העייפות (ממה לעזאזל ?), אולי זה בגלל שסוף סוף התחלתי את האחרון של הרלן קובן ואולי זה בגלל שהפכתי לפדלאה (באחריות).

הייתי ממשיך לוותר לעצמי אבל לא די בזאת שהתנפחתי לאחרונה, הבעיה היא שהתחלתי לסבול מקרעכצנים. ולמרבה הצער, הופעת הקרעכצנים עולה בקשר הדוק ככל שאני לא יוצא להליכות. רבים ניסו להזהיר אותי, מעטים הצליחו. עובדתית, אם אני לא הולך שבוע, אני מוצא את עצמי דואב, כואב, ומתפרק להנאתי (בקיצור: קרעכצנים).

אז ברגעים הנדירים בהם אני לא מוותר לעצמי אני יוצא להליכה ברחובות העיר. ישנם ערבים שבהם אני אפילו מצליח להיזכר למה אני אוהב לגור פה. התחושה הזו , אגב, עוברת בבוקר כשאני קם ורואה את אותם רחובות שבערב נראו כל כך מבטיחים. הצלחתי ללכת חצי שעה ברגל. בהתחלה הרגשתי שקופאות לי הידיים ואחר כך זה נפסק. או שהתחממתי או שהידיים קפאו לחלוטין ואיבדתי תחושה. איך שלא יהיה שרדתי, אני אפילו יכול להקליד בלי טעויוצ.

אני מרגיש מספיק ערני עכשיו כדי להבטיח לעצמי שאני אלך בכל ערב החל מעכשיו. אני אפילו מסוגל להאמין לעצמי. השאלה היא אם זה יקרה.

כרגע אני אומר שכן, אבל את זה כבר אמרתי כל כך הרבה פעמים בעבר.