הבלוג של אילון

היום הזה לא היה יום מוצלח. אנ לא מרבה לדבר על בעיות האינסומניה שלי (לא איתכם, בכל אופן) אבל מדי פעם הן מרימות את ראשן המכוער. הלילה ישנתי 3-4 שעות ושלשום גם. זה עייפות מצטברת והצטברות של עבודה לקראת ראש השנה ולכן "ימים ללא מרפא". ובכ"ז, היום הזה מסתיים (או מגיע לאט לסיומו) בכמה אקורדים מוצלחים. להווי ידוע שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך הקיבה, על אחת כמה וכמה הדרך לליבי שלי. אחרי יום עבודה נוראי, בכל קנה מידה, ובהיעדר אישה זמינה (שתפנק/תעסה/תאכיל/תשמח אותי), הלכתי להורים שלי. כשאתה עובר דירה בגיל 28, אתה מגלה שהמפגשים עם ההורים, נוחים הרבה יותר. האוכל מצויין (אין כמו סלט חצילים שהוכן במיוחד לאורחים שיבואו בחג ומוגש למי שחוזר מבואס מהעבודה) והפנים של אבא שלי, כשהוא פתח לי את הדלת, היו הפנים החברותיות הראשונות שראיתי היום (לאבא שלי יש פנים חברותיות, אין מה לומר). ניסיתי לישון קצת על המיטה הישנה שלי ולא הצלחתי, ברקע שמעתי שלומי שבן ודודה (כן, כן, הלהקה ההיא עם גידי גוב ודני סנדרסון) ונזכרתי למה אני כ"כ אוהב מוזיקה לסוגיה. אח"כ ירדתי לדואר. אני שונא לרדת לדואר אבל הפעם חיכתה לי שם חבילה ממיתוס. מתנת יומהולדת מאחי היחידי. להווי ידוע שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך כמה ספרים חדשים ו DVD של משינה. קניתי גם ספר של קובי ניב על כתיבת תסריטים והרגשתי עייף מאוד אבל מוכן להסבה המקצועית הבאה. אח"כ חזרתי הבייתה וביטלתי אירוע חברתי שנועד לי להערב (זה נשמע fancy אבל סה"כ מדובר בביקור אצל חברים טובים). השותפה שלי חזרה וישבה לראות איתי את ההתחלה של משינה. היא הגישה לי גלידה עם עוגה וזה היה הפינוק האולטימטיבי (נכון לאותה שנייה). אז מה בסה"כ התוצאה ?

האם כל מה שהייתי זקוק לו זה מוזיקה, קצת אוכל וסימפטיה ? מסתבר שכן. בהחלט כן.

אגב - יש לי עוד הרבה דברים להגיד על משינה (כולם טובים) אבל למרות זריקת הסוכר הקודמת אני עדיין די עייף. אני סוגר את השידורים להלילה. מחר חייב להיות יותר טוב. קשה להאמין שבעבודה יהיה יותר גרוע. יש גבול גם לטירוף.