הבלוג של אילון

נדמה לי שלפני כמה חודשים כתבתי פוסט על עיתונות הספורט בארץ שעיקרו היה "בארץ לא יודעים לפרגן".

אני יודע שאני מרבה להתלונן על עיתונות הספורט, ובתור צרכן כבד שלה אני לא חושב שזה יפה מצידי להשתלח בה בכל הזדמנות אפשרית ומצד שני לצרוך אותה בכמויות גדולות כל כך, ובכל זאת, לפעמים זה מטריד. החודשים האחרונים, ובעיקר השבוע האחרון סיפקו שלוש דוגמאות יפות לעניין:

1. שחר פאר העפילה לגמר טורניר הזוגות בגראנד סלאם האוסטרלי (בינתיים היא כבר הספיקה, למרבה הצער, להפסיד). "אנדיוני" העפילו גם הם לגמר הגראנד סלאם בזוגות ונשאר רק להחזיק להם אצבעות ולקוות שינצחו. ברור לכל מי שמתעניין בספורט (ואפילו רק קצת) שטורנירי הזוגות בטניס הם בהחלט לא הדבר העיקרי ולא הסיבה שלשמה כולם מתכנסים, ובכל זאת, אני כאוהד ספורט מתמלא גאווה כשאני שומע שטניסאים ישראלים מגיעים להישגים. על אחת כמה וכמה באחד מענפי הספורט הפופולריים בעולם, ואולי ענף הספורט הכי פופולרי שלא כולל קבוצות או נבחרות.
קהל אוהדי הספורט בארץ יכל להנות מההישגים של אנדי ויוני ושחר פאר, אבל משום מה יצא לי לקרוא לפחות בשני מקומות שונים ולראות ביציע הספורט, דיונים על כמה שטניס הזוגות הוא לא דבר חשוב ועל כמה שמדובר בחלק איזוטרי מהטניס. למה זה טוב ? למה הישג ספורטיבי כל כך יפה ומרשים צריך להיות מלווה במקהלת מלעיזים שתזכיר לכולנו עד כמה זה לא חשוב ? אתם לא סומכים עלינו שאנחנו זוכרים את זה ? אתם מפחדים שנתחיל להיות יותר מדי מרוצים מעצמנו ? למה ההישג של שחר ושל "אנדיוני" צריך להיות מוכתם ?

ההישג של שחר ושל "אנדיוני" נשאר מרשים גם אם מדובר בחלק איזוטרי מענף הטניס. בדיוק כשם שמדליית הזהב של גל פרידמן הגיעה מענף ספורט שרובנו לא מבינים בו כלום ולא מצליחים לראות בו כלום חוץ מבחור על גלשן עם מפרש שמפמפם רוח ולא עושה הרבה יותר מזה. ובמובן הזה, מחזיק שיא העולם במאה מטר הוא סתם בחור שרץ מהר וכדורגל הוא 11 חוליגנים שרצים אחרי כדור (או במקרה הישראלי, אחרי השופט).

2. הייתי בסן פרנסיסקו כשקראתי שאברם גרנט מונה למאמן ראשי בצ'לסי. מהיכרותי את הצד הערמומי/פוליטי/שטני באישיותו של גרנט, לא התפלאתי שאכן כך קרה. מהיכרותי את מערכת יחסיו הרעועה של מוריניו עם אברמוביץ', ואת יכולתו של גרנט להסתנן כמו "יאגו" (מהמחזה "אותלו) לתפקיד, גם לא התפלאתי. יצא לי כבר פעם או פעמיים או שבעים להביע את דעתי על גרנט ועל התנהלותו. הוא אפילו מפאר את רשימת "אלה לא יבואו" מצד שמאל ואל תתנו לי להתחיל לדבר על זוגתו. אבל....מרגע שגרנט, בדרך מופלאה כזו או אחרת מונה למאמן צ'לסי, אין לי אלא להסיר בפניו את הכובע. קודם כל, על שהצליח להסתנן לתפקיד (ולא משנה כרגע מה נדרש לשם כך) ושנית, על התנהלותו במסגרת התפקיד. הוא לא משתגע, לא נמצא בהיי ולא מחפש לנפנף יותר מדי במעמדו. יכול להיות שכל זה קורה מתחת לפני השטח ויכול להיות (כפי שבדרך כלל ורה אצל גרנט) שיש מי שייעשה את זה בשבילו. כך או כך, סחה גרנט.

את עיתונות הספורט בארץ זה כנראה לא משכנע. הם טורחים לספר לנו עד כמה שהכדורגל של צ'לסי משעמם, עד כמה שגרנט הוא חר משמעות בתפקיד ועד כמה מעמדו רעוע. אגב, הכל נכון. אבל שוב, למה להדגיש את השלילי. רבאק, מאמן ישראלי, מאמן שגדל באורווה של פתח תקווה מאמן כיום את הקבוצה העשירה ביותר בעולם. ואתם יודעים מה, מאמן בהצלחה. הרעל של עיתונות הספורט הישראלית התחדד לאור עלייתה של צ'לסי לגמר גביע הליגה האנגלי. נכון, המפעל השלישי בחשיבותו באנגליה, ומפעל שהקבוצות הגדולות לא תמיד לוקחות ברצינות, אבל עדיין, הרבה יותר ממי האפסים שבהם מתבוסס הכדורגל הישראלי ובעיקר, העיתונאים שעיקר פרנסתם תלויה בסיקור הכדורגל הישראלי הזה.
טקטיקת האימון של גרנט שנייה מבחינתי רק לאופיו המחורבן. צ'לסי של גרנט משעממת עד כאב. אבל הפואנטה היא שכך גם נראתה צ'לסי כשמוריניו אימן אותה. גרנט לא אשם. הוא אולי חסר השפעה, אבל לא אשם. וחוץ מזה, הקבוצה מצליחה וגרנט מתעסק בכדורגל ברמותיו הגבוהות ביותר. עיתונות הספורט הישראלית, לעומת זאת, נראית כמו אופירה אסייג. סתם ככה, חומר למחשבה.

3. פתיחת העונה של מכבי ת"א כדורסל הייתה אחת מהגרועות בשנים האחרונות. כשלמכבי של קטש לא הלך, כולם טרחו להצניע את העובדה שהקבוצה שאמורה הייתה להיות מונהגת ע"י וויצ'יץ' איבדה מהר מאוד בתחילת העונה את מי שאמור היה להנהיג אותה. שלא לדבר על טל בורשטיין ושלא לדבר על זה שיש כמה וכמה שחקנים חדשים וקשה למסד רוטציה במצב שכזה. את זה לא טרחו להזכיר. למה להזכיר אם אפשר לחגוג על הדם (ושוב, אני האחרון בעולם שירצה להגן על מכבי ת"א כדורסל). עכשיו, כשוויצ'יץ' מראה סימני חזרה ומכבי ת"T חוזרת להיראות כמו הקבוצה הנוראית שהרסה את הכדורסל הישראלי, לעיתונות הספורט יש בעיה חדשה. איך תיראה הרוטציה ? וכשצביקה שרף מצליח לפתור את בעיית הרוטציה, העיתונות רוצה לדעת מה יקרה עם דרק שארפ שלא משחק (הוא לא בן 56 כבר ?) ומה עם ליאור אליהו (שכנראה פשוט לא מספיק טוב כדי לשחק).

זה עוד דוגמה קלאסית לרוע ולרעל של עיתונות הספורט. ואני יודע שתפקידה למכור עיתונים, רק חבל לי שזה נעשה בדרך שכזו.