הבלוג של אילון

האמת, כבר נשבר הזין מדייויד לינץ'. פשוט נשבר הזין.

הייתי אחד מגדולי המתלהבים מ"מלהולנד דרייב" ואני תופס ממנו עד היום כאחד מהסרטים הכי אהובים עליי אי פעם. אני חושב שבמלהולנד הצליח דייויד לינץ' למזג בין הנטייה שלו למוזרות ולעלילות שאינן מתקדמות באופן רגיל, לבין המחויבות שלו כלפי הקהל לייצר עלילה שכזו במסגרת סרט שמובן לכל צופיו או שדורש מהם מידה מסוימת של השקעה.

לא אהבתי את "מלהולנד דרייב" בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו, אבל הפעם הזו בהחלט נתנה לי חשק לצפות בו פעם נוספת. אחרי הצפייה הנוספת ביליתי כמה שעות מול האינטרנט בקריאה של פרשנויות שונות לסרט ומאז הפכתי לאחד מגדולי מעריציו. אני מתעכב כל כך הרבה על "מלהולנד דרייב" משום שהדמיון (בכמה וכמה נקודות) בין שני הסרטים הוא בלתי ניתן לערעור.

הבעיה היא שאם "מלהולנד דרייב" היה הזיקוק של היצירה של לינץ' לכדי סרט ניתן לעיכול, "אינלנד אמפייר" הוא הפוך. ואני יודע שיש מעריצים של לינץ' שיהיו מוכנים להעיד בשבועה ש"אינלנד אמפייר" הוא סרט גאוני ואתם יודעים מה, יכול להיות שהוא כזה, לי זה פשוט נמאס.

נמאס לי מזה שלינץ' חושב שאני בתור צופה אמור לפתור את ההקשרים התודעתיים שמתקיימים, כנראה, אך ורק בתודעה שלו. אני לא תמיד מצליח להבין את התודעה שלי ולהתחיל להבין את שלו נראה לי עסק רציני מדי. ואני אפילו לא מוכן שיגידו לי שלינץ' מצפה ממני להבנה או שהוא מעריך את היכולות שלי בתור צופה לפצח את הקוד שהוא פורש לפני בסרט, מפני שאם לינץ' רוצה שאני אפצח קוד כלשהו, הוא חייב לכתוב אותו באופן נגיש יותר.

וגרוע מכל, אני מניח שיש כאלו שיגידו שבכלל לא צריך לנסות ולפרש את "אינלנד אמפייר" או שצריך לקבל אותו כמו שהוא. ועל אלה אני הכי כועס. אני כועס מפני שיש הסכם בלתי כתוב בין יוצר סרטים לבין קהלו. אמור להיות הגיון מסוים לדברים. השמש אמורה לזרוח כל בוקר וסרטים אמורים להיות קשורים בצורה כזו או אחרת לסדר מסוים, למציאות, גם אם באופן קלוש. ברגע שדייויד לינץ' מחליט ביודעין לוותר על כל קישור הגיוני וכל סדר או נרטיב, הוא מאבד אותי בתור קהל. יכול להיות שיהיו אלו שיגידו שהוא גאון ושהקהל הפשוט (אני) לא ערוך לקבל את יצירתו. במקרה הזה, אני מקבל עליי באהבה את הבורות המיוחסת. לא הבנתי את "אינלנד אמפייר" ובניגוד לקודמו ("מלהולנד דרייב") אני לא מתכוון לטרוח בעניין.

אגב, אני חייב להוסיף הערה אחת לגבי "אינלנד אמפייר" והיא שכמות המחוות הויזואליות והרעיוניות ל"מלהולנד דרייב", יותר משהיא מעידה על קיבעונות מסוימים שיש ללינץ' ביצירתו, היא מצליחה להכתים במעט את המקור.

"מלהולנד דרייב" מבחינתי היה כל מה ש"אינלנד אמפייר" לא מצליח להיות: עשוי לעילא ועילא, מסתורי, מפתה, ניתן לפרשנות ושווה את הזמן ואת הדיון. "אינלנד אמפייר" זה אסופה של קטעים שאפילו הלינצ'אים המושבעים יתקשו לתת בהם איזשהו סדר ו/או למצוא בהם היגיון.

חבל. דווקא היה מתאים לי עוד "מלהולנד דרייב" אחד.