הבלוג של אילון

בדיוק כשהתחלתי ללכת, הגשם התחיל.

בהתחלה הוא היה מהוסס. ניסה לחוש את השטח. לראות אם אחרי יום של שמש וקרירות נעימה אנחנו מוכנים לקבל אותו. וכנראה שהיינו מוכנים.

אז הוא התחיל בהיסוס אבל באיטיות (ובעיקר בנחישות) הוא הלך והתגבר, כמו שואב עידוד מכך שכולם נזהרו מלפגוש בו והתעטפו בכל מה שיכלו.

ודווקא רציתי ללכת.

אחרי שבוע שבו לא הלכתי ובערבו של שבוע שבו אני יודע שלא אוכל ללכת, דווקא רציתי ללכת.

רציתי ללכת כדי לשכוח את היום שעבר עליי עד עכשיו. ורציתי ללכת כדי להוכיח לעצמי שעוד לא אבדה התקווה. שלא הפכתי רשמית לפדלאה הכי גדולה בעולם.

רציתי ללכת כי כולם הולכים.

והתזתי על עצמי מעט מהאפטרשייב שגורם לזיו להגיד שאני מריח כמו ספר משנות השמונים. ושמתי חולצה עם שרוולים ארוכים וסוודר גדול, והכל כדי ללכת.

אבל אז הגשם התחיל.

כאילו שהוא החליט לעשות יד אחת עם היום הזה.