בואו רק נגיד שלצופן דה וינצ'י, על שלל כוונותיו הטובות, כמעט ולא היה סיכוי להצליח.
"צופן דה וינצ'י" (הספר) זכה להצלחה אדירה והצליח לעורר דיון שחלקו התרכז באזורי הקרה-או-לא-קרה וחלקו האחר התרכז בפופולריות של הספר שהצליחה להרגיז לא מעט אנשים. בתנאי הפתיחה אלה, לא היה לסרט סיכוי רב.
חשוב לציין שהסרט, מצידו, הצליח לעשות כמעט כל דבר כדי להכשיל את הסיכוי המועט שעוד היה לו. ושוב, אני לא מדבר על הצלחה מסחרית כי אני משוכנע שהסרט זכה להצלחה מסחרית (אם לא היה זוכה לא היו מזדרזים להתחיל את ההפקה של "מלאכים ושדים"). אני דווקא מתכוון להצלחה אמנותית או הצלחה שתפיס את דעתו של הקהל הרב שבא לצפות בסרט מתוך אהבת הספר.
משהו לא לגמרי עובד בצופן דה וינצ'י. בניגוד לדעות שקראתי, לא התבאסתי כשטום הנקס נבחר לתפקיד הראשי על פניו של הריסון פורד, אני לא מגדולי המעריצים של הנקס (וגם לא של פורד), אבל מבחינתי טום הנקס גילם את רוברט לנגדון בצורה סבירה אם לא יותר.
אני גם לא נמנה על אלו שרון האוורד נמאס עליהם טוטאלית (למרות שלא התלהבתי בטירוף מ"סינדרלה מן" ובוודאי שלא מ"נעדרת") ובכל-זאת משהו בסרט לא עבד.
ראשית כל, הוא היה אפל מדי. ולא אפל במובן הפילם-נוארי של המילה. אפל במובן של חשוך. אז בסדר, נכון שהעלילה מתרחשת בלילה, אבל חבר'ה שימו קצת אור פה. שנראה מה קורה.
וחוץ מזה הוא היה מייגע. וזה מוזר, כי הוא היה נאמן למדי לספר. יכול להיות שהבעיה נעוצה בשוני בין שני סוגי המדיה. ספר שכתוב באופן מותח עדיין יכול להרשות לעצמו להשקיע זמן ארוך בתיאורים והסברים ופיתוח תיאוריות. מסרט מתח, לעומת זאת, אני מצפה לקצב שונה. זריז יותר.
מי שבא לראות את הסרט ולא קרא לפני כן את הספר ודאי אמר לעצמו "על זה הייתה כל ההמולה ?". אמר וצדק. "צופן דה וינצ'י" הסרט, נכשל בהעברת המתח של הספר, התיאוריות שנפרשו בספר (מופרכות או צודקות ככל שתהיינה) קצת איבדו את עצמן בדרך למסך. ובכל זאת אני מסרב להתאכזב יותר מדי מצופן דה וינצ'י בגירסתו הקולנועית. אולי בגלל שנהניתי מאוד מגירסתו הספרותית. נהניתי לרמה שבה אני לא זקוק לקולנוע כדי לתרגם את ההנאה הזו לתמונות בראש. ואולי בגלל שעקרונית, אם הייתי נתקל בסרט הזה בלי כל ההו-הא ובלי אהבת הספר שקדמה לו, עדיין הייתי מאוד נהנה, וזו, בעצם, תמצית העניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
