הבלוג של אילון

בפעם האחרונה שהייתי ביד אליהו, עוד באמת קראו לו יד אליהו.

זה היה בסוף שנות השמונים והחברים של נטאשה בדיוק הוציאו את אלבומם הראשון. אני זוכר את זה מכיוון שבמשקפת שהבאתי איתי הצלחתי לראות את יובל בנאי, אשתו ובנו הקט (אלישע, אותו אחד שגרם לו לאחר ב"רני בפריז") על הפרקט. בדרך לא דרך הצלחתי להגיע אליו ולהגיד לו בסוף ההופעה בקול נרגש שאצלי בכיתה יש שני מחנות אלו שאוהבים את נטאשה ואלו שאוהבים את משינה. כדי לרגש אותו עוד יותר סיפרתי לו שאנחנו דופקים למעריצים של נטאשה מכות. זה לא היה נכון כמובן. לא דפקתי מכות לאף אחד ובכלל, בפעמיים האחרונות שהייתי מעורב במכות, הייתי מעורב מהצד המקבל.

בכל מקרה, יובל אמר שנטאשה היא אחלה להקה ואני שמחתי שיהיה לי מה לספר לחבר'ה.

אתמול חזרתי להיכל.

בדומה להתרגשות שיש לי בכל פעם שאני מגיע לבלומפילד ונכנס ליציע - והמגרש נפרש לפניי כמו בגלויה או כמו בחלום מתוק במיוחד - כך גם התרגשתי אתמול לפתוח את הדלתות הכבדות ולחזור ליד אליהו. אמנם ההיכל הזה בדרך כלל מזוהה עם פעילות מהסוג הגרוע ביותר (משחקים של מכבי), אבל אתמול הוא אירח את חצי גמר גביע המדינה בכדורסל. זה היה (גם כן) משחק של מכבי, אבל הם לא היו המנה העיקרית.

אני לא מתכוון להיכנס לכל סיפור חצי הגמר בין הפועל חולון להפועל ירושלים. למעט הקהל האלים (שאתמול התרכז בלעודד ולהקניט, כמו שניתן לצפות מכל קהל מסור), חולון סבלה אתמול מכל הדברים שמהם היא סובלת העונה: העדר כיוון, העדר יכולת לבלום הדרדרויות במשחק ובעיקר, חוסר שליטה של המאמן על הנעשה במגרש. עם כל זה עדיין נגמר 2 הפרש, ללמדנו שהפועל חולון יכלה להיות אימפריה אמיתית העונה. והיא כמעט, אבל כמעט זה לא מספיק.

ממה שראיתי אתמול, מכבי ת"א תתפור את הפועל י-ם ביום חמישי הקרוב. תחת צביקה שרף לא יהיו למכבי ת"א הרבה הזדמנויות לשחק כל כך רע. אתמול הייתה אחת מהן ואחת כזו לא תחזור. בטח שלא פעמיים בשבוע.

אבל מה זה חשוב ?

העיקר שחזרתי ליד אליהו ונהניתי מאולם ברמות אירופאיות ממש. תענוג. באמת תענוג.