הבלוג של אילון

ב-1986 זכה פול ניומן באוסקר על משחקו ב"צבע הכסף". אני זוכר עוד מאז שהיו שאמרו שהזכייה הייתה דרכה של הוליווד לפצות את ניומן על כך שעד 86' הוא לא זכה באף אוסקר. המשחק שלו ב"צבע הכסף" לא היה ממש ראוי לאוסקר, אבל הוא נתן להוליווד צ'אנס לעשות כבוד לשחקן גדול, וכך, אחרי כמה וכמה מועמדויות זכה ניומן לכבוד שכנראה הגיע לו.

באותה צורה, "השתולים" נתפס כהזדמנות האחרונה של הוליווד לתת את הכבוד למרטין סקורסזה, אחד מגדולי הבמאים כיום. עד הטקס של 2007, היה נראה שלהוליווד יש משהו עקרוני נגד סקורסזה. "כנופיות ניו יורק" היה אמור לקבל, אבל הוליווד בחרה לתת את הפרס לרומן פולנסקי (שאפילו לא היה יכול להיכנס לארה"ב על מנת לקבלו). "הטייס" היה אמור לקבל, אבל קלינט איסטווד סחף את כל הפרסים על "מיליון דולר בייבי" (ולמרות המשחק המצוין של כל הנוגעים בדבר, אני עדיין טוען שהילארי סוואנק ומורגן פרימן זכו באוסקרים על לא עוול בכפם). בסופו של דבר, ב"השתולים" זה הצליח לסקורסזה.

ההתעסקות המופרזת הזו בפרסי האוסקר בכל הקשור ליצירתו של סקורסזה במילניום החדש היא לא לחינם. סביב "השתולים" היה דיון רציני והאווירה לקראת טקס האוסקרים האחרון הייתה פרו סקורסזה.

אני לא יודע מה ב"השתולים" היה באופן כל כך מוחלט טוב יותר מקודמיו, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד ואני אעשה עוול לסרט כמו "השתולים" אם אני אשווה אותו בהתמדה שכזו לשני הסרטים הקודמים של סקורסזה ורק בגלל האוסקר.

סקורזה מייצר סרטים מסוג מאוד מסוים. ממש אפוסים. מתפרסים על פני שנים, ארועים גדולים, צילומים גדולים וכו'. ופה זה כן סקורסזה.

כתבתי כבר בעבר (והתכוונתי לכל מילה) שאני לא ממש יודע מה הקריטריונים לזכייה באוסקר. ולמרבה הצער, מרגע שסרט זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר לאותה שנה קשה להפריד את העיסוק בסרט מהעובדה שהוא זוכה אוסקר. גם במקרה של "השתולים" הייתי מודע לזה לאורך כל הצפייה, אבל זה לא הפריע לי להנות מסרט מצוין. אוסקר או לא. מבין ארבעת הסרטים זוכי האוסקר שראיתי ועליהם כתבתי פה, "השתולים" הוא הטוב מכולם (אם כי "התרסקות" לא היה רע בכלל. על "שיקגו" אני מסרב לסלוח).

אז הנה "השתולים" עוד סרט ענקי של סקורסזה שמאגד לתוכו כמות בלתי נדלית של כוכבים, ג'ק ניקולסון, מאט דיימון, ליאונרדו דיקאפריו, מרטין שין ומארק וואלברג והתרחשויות בלתי פוסקות והפעם הכול מתרחש בבוסטון.

בקצרה ממש: פרנק קוסטלו (ניקולסון) הוא ראש המאפייה המקומית. ובאזורים האלה של בוסטון זה הופך אותו לחצי אלוהים. הוא מצליח להחדיר לשורות המשטרה חפרפרת, וואחד חפרפרת (דיימון) אבל במקביל הוא לא יודע שלארגון שלו הסתננה חפרפרת של המשטרה (די קאפריו). על זה סקורסזה שורף שעתיים וחצי, אבל איזה שעתיים וחצי.