הבלוג של אילון

חיכיתי יומיים כדי לראות האם הדיעה שלי על משחק גמר הגביע תשתנה. אז הנה, עברו יומיים והדיעה שלי לא השתנתה בכלום.

מדובר באחד מהנצחונות הגדולים ביותר אי-פעם בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי. הייתי מגזים ואומר שמדובר באחד מהנצחונות הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל בכלל וכנראה שלא הייתי מגזים. טוב, אולי לא אחד מהנצחונות הגדולים ביותר בהיסטוריה, אבל בהחלט אחד מהקאמבקים המפוארים ביותר. זר לא יבן זאת. אני משוכנע. אם לא הייתי פוחד להכתים את ההישג של ליברפול, הייתי משווה את ההישג של ירושלים בגמר הגביע לזה של ליברפול בגמר ליגת האלופות ב - 2005. בערך אותה רמת סבירות, אולי אפילו יותר.

ביום שני בערב ישבתי באותו היכל ממש וראיתי את מכבי ת"א מנצחת את גלבוע/עפולה בדרך לגמר. מכבי לא נראתה טוב לאורך כל המשחק אבל לרגע לא היה לנו ספק שהיא עומדת לנצח. ממש. לאף אחד, לא ליידי, לא מסביבי, לא מעליי ולא מתחתיי לא היה ספק בזה שמכבי ת"א תנצח את גלבוע/עפולה ותעלה לגמר. ולמרות שמכבי לא נראתה טוב. ממש לא נראתה טוב, לאף אחד לא היה ספק שהיא תנצח בגמר את ירושלים (שבמשחקה נגד הפועל חולון נראתה הרבה יותר טוב ממה שמכבי נראתה נגד עפוטלה/גלבוע). ובגלל כל זה, זר לא יבין זאת.

אף אחד שנמצא מחוץ לספירת הכדורסל הישראלי לא יכול להבין את ה - name power שיש למכבי ת"א. את התבוסתנות שיכולה לאחוז בכל קבוצה וקבוצה בבואה להתמודד מול מכבי. את הידיעה הברורה שבאופן כלשהו, עם עזרת השופטים או בלעדיהם, מכבי תצליח לנצח את המשחק. אין מה לעשות, שנים ארוכות של אליפות עושות את זה. אני נזכר בתחושה שהייתה לי באותו ערב קסום ב - 1993, כשמכבי הפסידה את האליפות בכפר בלום. אני זוכר את עצמי כוסס ציפורניים לאורך כל המשחק ולא מצליח להעלות על דעתי שיכולה להיות אלופה אחרת חוץ ממכבי. עם התחושה הזו אני חי מאז 1993. גם לפני, אבל בעיקר אחרי.

והנה מגיע יום חמישי. ואני מודה, לא ראיתי את המשחק. ראיתי את מכבי ת"א עולה ל - 22-10 בתחילת המשחק והבנתי שזה עומד להיות אחד מהמשחקים האלה.

מדי פעם דאגתי להתעדכן בתוצאה והפער של מכבי ת"א נשמר. וזה נראה כמו אחד ממאות משחקים שקדמו לו. משחקים בהם אתה מגיע עתיר תקווה, ומכבי ת"א מנצחת בסופו.

יצא שהצטרפתי למשחק בדקה האחרונה. ובקושי יכולתי להחזיק את עצמי.

והנה, מקץ יומיים, כשברור לי שהשמחה שאני חש היא יותר משמחה לאידה של מכבי ת"א, אני יכול להכתיר את המשחק הזה כאחד מהגדולים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי. בגלל התוצאה, ובעיקר בגלל הדרך שירושלים עברה. בגלל שבפעם הראשונה מכבי ת"א מבינה איך הרגישו כל הקבוצות שהתמודדו מולה ומול השופטים (ולא שאני מוצא את התלונות של מכבי ת"א על השיפוט מוצדקות) ובעיקר בגלל שמכבי ת"א נחשפה ביום חמישי בערב כמה שהיא באמת: חבורה של לוזרים. בכיינים שלא מסוגלים לקבל הפסד ולא מבינים שגם קבוצות אחרות רוצות לנצח ושיש מקום לקבוצות אחרות תחת השמש. זה מה שהם: חבורה של לוזרים. אפסים !!!