הבלוג של אילון

מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים (בהקשר של יצירה כלשהי) את המושג "פיל גוּד" ?

לפני כמה זמן נתקלתי בוואלה! בהמלצה לוידאו חדש של ניק קייב והבטיחו שמדובר בשיר הפיל גוד של השנה. שלא כהרגלי החלטתי לצפות בוידאו והנה, Dig Lazarus dig של ניק קייב מפאר את רשימת שירי השבוע. אז הרווחתי שיר חדש שאני אוהב, אבל לא לגמרי פיצחתי את קוד הפיל גוד. נראה לי שפיל גוד זה דרך לתאר שירים כמו Immitation of life של REM (למי שלא מזהה, מדובר בשיר ההוא עם הפזמון המדבק שגלגל"צ עדיין טוחנים בקצב).

ולמה זה קשור (אני יודע, זה רופף לחלוטין...) "אושן 13" הוא כנראה אחד מסרטי הפיל גוד האולטימטיביים. בדומה לתחושה שמתקבלת מהצפייה ב"אושן 12" גם באושן הנוכחי יש תחושה שהחבר'ה התאספו, תפרו עלילה, גייסו את אל פאצ'ינו, אדי איזארד ואלן ברקין למצבת הכוכבים ואמרו לעצמם "יאללה, בוא נוציא עוד אושן אחד".

אני לא מצטרף למקהלת המלעיזים שאומרת שהאושן הזה היה מיותר, בעיקר מפני שסרטי פיל גוד לא יכולים להיות מיותרים.

את "אושן 13" ראיתי ללא תרגום במטוס של אליטליה שטס מעל האוקיינוס האטלנטי בדרך לארה"ב. רמת הדריכות שלי במצבים כאלה (גם טיסה וגם ארה"ב) היא בד"כ גבוהה למדי, ואם קלוני וחבריו הצליחו להשכיח ממני לשעה אחת את הלחץ, הרי שזהו פיל גוד במיטבו. מה, לא ?

אז מה יש לנו שם, החבורה של אושן מתאספת שוב כדי לנקום את נקמתו של ראובן (אליוט גולד) שהונה באמצעים כוחניים ע"י ווילי בנק (פאצ'ינו). הפעם, אנדי גרסיה נמצא בצד של הטובים (בדרכו האנדי גרסיאנית) ואל פאצ'ינו הוא זה שאמור לאכול אותה. לא תאמינו מה קורה בסוף....

יש נטייה לבקר בקשיחות סרטים עתירי כוכבים. ברוב המקרים זה נכון. אני חושב שהמקרה של סרטי אושן הוא קצת שונה. אולי בגלל הקלילות ששולטת בהם והתחושה היא שכולם מצטרפים בשביל הפאן. במובן מסוים זה מזכיר לי את ה - Travelling Wilburys, אותה סופר גרופ שאיחדה בסוף שנות השמונים את ג'ורג' הריסון, טום פטי, רוי אורביסון, בוב דילן וג'ף לין. ברור שאף אחד שם לא נתן את כל הנשמה, אבל המאמץ המשותף הוליד שני אלבומים כייפים. במובן הזה, אושן הוא קליל וכייפי כי הוא מלא כוכבים וגאדג'טים. אין מה לחפש בו עומק ותוכן רב מדי, העיקר זה הדבר החמקמק הזה, פיל גוד, אתם יודעים.