הבלוג של אילון

היום לפני 45 שנה, ב - 11.2.1963, מעט זמן אחרי שהסינגל השני שלהם, Please please me כבש את צמרת המצעד ובאחד מהחורפים הקשים ביותר שידעה האומה הבריטית מזה שנים הגיעו הביטלס, אז, עדיין לא ממש מוכרים, מחוץ לליברפול, לאולפני EMI ב - St. Johns wood בלונדון, אותם אולפנים ששנים מאוחר יותר יהיו נודעים בשם Abbey Road Studios.

אז הנה, זו הייתה פתיחה עתירת פאתוס שכל כולה מחווה ליהדות מארלטון ובעיקר, חיקוי של "מסע הקסם המסתורי" של יואב קוטנר....

היום לפני 45 שנים הביטלס הגיעו ללונדון והקליטו בפחות מעשר שעות את עשרת השירים שהיו חסרים להם להשלמת אלבום הבכורה.

4 שנים לפני סרג'נט פפר, שהוקלט במשך יותר מארבעה חודשים של רביצה באולפן, הספיק לביטלס יום אחד מרוכז כדי להשלים את האלבום, וכנראה שזה היה אחד מהימים בעלי התפוקה הרבה ביותר בהיסטוריה של הרוק (ובטח ובטח בהיסטוריה הקצרה של הרוק עד אותו יום). הביטלס הגיעו בנסיעה כשרובם חולים. לנון בעיקר היה מצונן ועד היום ניתן לשמוע בשירים כמו Baby it's you ו - Anna את העומק של הקול שלו כתוצאה מהצינון.

האולפנים באותה תקופה עבדו בצורה שונה ממה שמקובל היום.

במהלך היום היו רק שלושה סשנים. בין 10 בבוקר ל - 1 בצהריים. בין - 14:00 ל - 17:00, ובין 19:00 ל - 00:22. בשעה הזאת, כך מספרים יכולת לראות את כל המוזיקאים במירוץ לרכבת. הביטלס עבדו לאורך כל היום בלי הפסקה. גם בשעות שבהן המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין וצוות האולפן יצאו להפסקה, הביטלס נשארו לעבוד. על הפסנתר שבאולפן הם הניחו צנצנת של טבליות מציצה נגד כאבי גרון, חלב לשתייה וקרטון של סיגריות שבו התחלקה הלהקה ושני אנשי הצוות שלהם (מל אוונס וניל אספינל).

כשמנסים להבין את סוד ההצלחה של הלהקה הזו, אפשר בין היתר לחשוב על היום הזה כאחת מאבני היסוד. היכולת וההתעקשות של הלהקה לנגן בעיקר שירים מקוריים שהם כתבו בעצמם. הנחישות שלהם לעבוד למרות כל הקשיים (חשוב לזכור שבאותה תקופה יומן ההופעות של הביטלס היה מלא לגמרי ומדי ערב הם היו מופיעים בכל רחבי בריטניה כשהם מתניידים בוואן חבוט וצפוף) ואולי זה החיבור בינם לבין ג'ורג' מרטין, חיבור שנולד כתוצאה משוני עצום.

במהלך היום הפורה הזה הקליטו הביטלס את: I saw her standing there (שאז עוד נקרא Seventeen) שהיה ונותר אחד משירי הרוק הטובים ביותר שלהם ואחד משירי הרוק הטובים ביותר בכלל. את Misery שבמקור יועד להלן שאפירו. את Anna, את Chains הבלתי מוכר של להקת הקוקיז, את Boys (כי בכל זאת, צריך לתת גם לרינגו משהו לשיר). את Baby it's you בקולו המצונן של לנון, את Do you want to know a secret  שהוא בעיניי אחד משירי האהבה הפשוטים והמקסימים ביותר בכל הזמנים, את A taste of honey (אחד מהשירים של הביטלס שאני הכי פחות אוהב ואולי השיר הכי גרוע שהם הקליטו), את There's a place (שאם הייתה רשימה של השירים הכי פחות-מוערכים-שלא-בצדק של הביטלס, הוא היה צריך להיות אחד מהראשונים) והם אפילו הספיקו להקליט את Hold me tight אלא שהם לא היו מרוצים מהשיר או מההקלטה והיא נזנחה עד למועד מאוחר יותר.

והיה עוד שיר אחד.

שיר אחד יחיד ומיוחד שהפך להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. בשביל השיר הזה, נחזור מעט לפאתוס של תחילת הפוסט:

מחוגי השעון התקרבו לשעה 22:00 וג'ורג' מרטין ידע שצריך לסיים את יום ההקלטות.

הביטלס היו מותשים והקול שלהם כמעט נעלם לחלוטין. לנון סבל יותר מכולם. מרטין עשה חשבון קצר וגילה שללא Hold me tight הבינוני יש לו רק 13 שירים (את Love me do, P.S I love you, Please please me ו - Ask me why הביטלס הקליטו עוד ב - 1962). זה לא הספיק לו. מרטין האמין שאלבום צריך להכיל שבעה שירים בכל צד. מרטין פנה לביטלס ושאל אותם אם יש להם עוד שיר בקנה. עוד שיר אחד שישלים את אלבום הבכורה שלהם. בהתחלה חשבו הביטלס על Keep your hands off my baby של אווה הקטנה ("לוקומושן") אבל השיר לא היה חזק מספיק. הביטלס חיפשו משהו שיפיל את כולם. הפור נפל על Twist and Shout, במקור של האיילי בראדרז.

הבעיה העיקרית הייתה ש - Twist and shout שנחשב לאחד השירים המצליחים ביותר בהופעות, דרש מלנון ביצוע קולי שהיה ספק גדול אם הוא יצליח לעמוד בו. לימים יספר ג'ורג' מרטין שהוא ידע שיש לו בדיוק צ'אנס אחד להקליט את לנון לפני שהקול שלו נעלם. הביטלס ואנשי הצוות יצאו להפסקה קלה, שתו כוס תה וכשחזרו, כולם הכינו את עצמם להקלטה שהיה רק צ'אנס אחד לבצע. ההקלטה שבאה אחר כך היא בעצם המוצר המוגמר שניתן לשמוע כיום באלבום. התוצר של שלוש הדקות האחרונות שבהן לנון יכל לשיר והגראנד פינאלה לאחד מהימים המפוארים ביותר בהיסטוריה של הרוק.

ההקלטה הייתה כל כך מדהימה שבראיין אפשטיין התעקש להישאר ולשמוע אותה שוב ושוב. הוא אפילו הבטיח לטכנאים שהוא יסיע אותם הבייתה במכונית הפרטית שלו ובלבד שיזכה לשמוע את ההקלטה שוב.

Twist and shout היה ונותר אחד נשירי הרוק הגדולים ביותר בכל הזמנים וללא ספק, השיר הבלתי-מקורי הטוב ביותר שהביטלס הקליטו. צרחות האוווו של הלהקה במהלך השיר הפכו לאחד מסמליהם המסחריים וה-אאאההההה-אאאאהההה-אאאאאהההה-אאאאאהההה בהתחלה הוא ללא ספק אחד מהמהלכים הידועים ביותר ברוק.

האלבום Please please me יצא ב - 22.4.1963 ולמרות שהוא לא נחשב לאלבום הטוב ביותר של הביטלס ואפילו לא לאלבום הטוב ביותר שהם הוציאו באותה שנה, הוא עדיין אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר בהיסטוריה. עד כאן הסיפור של אותו יום קסום לפני 45 שנים.

עד כאן הפאתוס והמיתוס. מי שאוהב אגדות עם, יכול להסתפק במה שכתבתי למעלה. מי שלא, מוזמן להמשיך לקרוא כמה שורות:

האמת היא שלאורך כל היום ג'ורג' מרטין ידע שהוא יקליט את Twist and shout (כיוון שזה היה אחד מהשירים המצליחים ביותר באותה תקופה) והוא פשוט חיכה שזה יהיה השיר האחרון כיוון שהוא פחד שהגרון של לנון לא יעמוד במעמסה. ההקלטה הייתה מדהימה, אבל בניגוד למיתוס שנוצר מרטין ניסה להקליט את הביטלס בטייק שני (כלומר, אפילו הוא מצא מקום לשיפור) - הקול של לנון כבר הלך. במבט לאחור, ההספק של הביטלס באותו יום נראה מדהים. במיוחד לאור כל מה שאנחנו יודעים כיום על הקלטות, אבל האמת היא שמרטין חשב ש-10 שעות זה אפילו יותר מדי ומבחינתו, לא היה בכלל ספק שעשר שעות מספיקות להקלטת עשר שירים.

כל האמיתות הקטנות האלה לא משנות את העובדה שמדובר ביום מדהים ומיוחד, הן רק עוזרות להראות איך נולדות אגדות. הימור שלי, חלק ניכר מהאגדות נולד ע"י בראיין אפשטיין וצוות היחצנים של הלהקה (קציני עיתונות) כחלק מיצירת המיתוס סביבם. בזה, לא היה כמוהו.