הבלוג של אילון

הייתי בן 13-14 בפעם הראשונה והאחרונה שבה דיברתי אל דמויות בספר שקראתי. הספר היה "טרגדיה אמריקאית" של תיאדור דריזר ואחת הדמויות בספר עמדה לבצע איזה שטות. ניסיתי לרמוז לה שלא כדאי, אבל כדרכן של דמויות בספרים היא העדיפה להקשיב לסופר שיצר אותה ולא לי, הקורא החולוני הפשוט. מאז הפסקתי לדבר לדמויות בספרים, זה בד"כ לא עוזר.

נזכרתי בסיטואציה הזו בהקשר של "הנשיקה האחרונה". הסרט (גירסה אמריקאית לסרט איטלקי) מספר על מייקל, צעיר בן 30, מאורס ובדרך להיות-אב, שנתקף בחרטה לקראת הנישואים. עכשיו, אם "הנשיקה האחרונה" היה מסתפק בלהראות את מייקל המתלבט/המתחבט וכו', כפי שקורה במיליון סרטים אחרים, עוד הייתי מבין, אבל, "הנשיקה האחרונה" לא חס על גיבורו ושולח לו בחורה צעירה ומפתה שהיא בדיוק על הסף שבין להיות רחוקה ממייקל כרונולוגית ועניינית לבין להיות פרס התנחומים על חיי הנישואין שנגזרו עליו.

כנראה שהייתי צריך לעלות על זה שמדובר בגירסה לסרט אירופאי כיוון שבניגוד למה שניתן לצפות מסרטים אמריקאיים, מייקל אשכרה מתפתה.

והאמת היא שלי, בתור הצופה, ממש קשה להבין למה. כלומר, אפשר להתחבר לפחד של מייקל מהמחויבות ומהתחושה הפטאליסטית שמלווה את אקט הנישואין, אבל לאורך כל הסרט, כשמסתכלים על ארוסתו ההרה והאיכותית כשלעצמה, קשה להבין את מייקל.

אולי אחד מהדברים שתורמים לחוסר היכולת להבין את הגבור היא הדמיון המדהים בינו לבין ריי רומנו, הכוכב של "כולם אוהבים את ריימונד". ברור לי שזאק בראפ הוא הגירסה השווה-פי-כמה של רומנו, ובכל זאת הדמיון מדהים ובא לידי ביטוי, בין היתר, במעשיו המטופשים של הגיבור.

בלי כל קשר, "הנשיקה האחרונה" זורם ובנוי כמו כל דרמה קומית אמריקאית טיפוסית לגיל ההתבגרות המאוחר. זה לא בהכרח רע, זה פשוט לא שונה מהרבה סרטים אחרים.