תכננתי להגדיר את "בופור" כסרט חשוב, הרבה לפני שנודע שהסרט יהיה מועמד בטקס האוסקרים הקרוב בקטגוריית הסרט הזר.
מועמדותו של הסרט הפכה את ההגדרה הזו לרלוונטית הרבה יותר.
יש לי הרבה דברים להגיד על בופור, אבל ברמה האינטואיטיבית, אני בהחלט יכול להגיד שראיתי סרטים טובים ממנו.
אלא שבמקרה של "בופור" הטיעון שראיתי טובים ממנו מעט בטל, בעיקר מפני שבופור הוא סרט חשוב ומרגש. ובדומה לסרטים של יוסף סידר הוא משאיר אותך במין מצב ביניים, חצייך בעד וחצייך נגד. ובכלל, מגיעות מחמאות לסידר שמצליח בכל פעם מחדש לעורר דיון ציבורי סביב סרטיו.
מצד אחד, היה הדיון המיותר לגבי השירות הצבאי של כוכבי הסרט. נדמה לי, ממרחק הזמן שהדיון הזה הועיל לסרט יותר משהזיק לו. לא חשוב מה כותבים עלייך, העיקר שכותבים בעיתוי המתאים (עם יציאת הסרט למסכים). אני מבין שנושא השירות הצבאי הוא רגיש מאוד בהוויה הישראלית, אבל כשם שאף אחד לא ביקש מטלי שרון להתעורר כדי לשחק בהצלחה רבה את התפקיד הראשי ב"למראית עין", כך איש לא צריך לצפות מאושרי כהן ואיתי טיראן להשלים את מלוא שירותם הצבאי כדי להיות זכאים לשחק בסרט על צה"ל. הם שחקנים, זה תפקידם.
אחר-כך, חשוב לזכור שצה"ל תמך בהפקת הסרט (לא כמו "שתי אצבעות מצידון" שהופק ברובו ע"י יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, אלא יותר ברמת אספקת הציוד והמיגונים לצילומים שלא נערכו בבופור עצמו). השאלה, במקרה הזה היא האם המעורבות של צה"ל בסרט אמורה להשפיע עליי כצופה ?
ברמה האישית אני יכול להגיד שהעובדה הזו לא השפיעה עליי במהלך הצפייה בעיקר מכיוון שלא הייתי מודע לה, ובמבט לאחור, היא גם לא משפיעה עכשיו. "בופור" לא נוקט עמדה חד משמעית כלפי צה"ל. הוא לא נוקט עמדה חד-משמעית כלפי כלום, ואולי על כך צריכה להיות עיקר הטרוניה. בשביל לדעת שמלחמות זה דבר מיותר, אני לא צריך את "בופור". בשביל לדעת שצבא שפועל ע"פ נהלים הוא צבא מאובן, אני גם לא צריך את "בופור" בשביל זה יש לי את החיים.
מבחינתי, הנושא שבו אפשר לרשום צל"ש לסרט הוא בכך שהוא מצליח להעביר, באופן די חד, את התחושה של הישיבה במוצב הארור ההוא.
השירות הצבאי שלי לא עבר עליי בלבנון אלא במוצב דרומי הרבה יותר (רמת גן) ואני מודה שעד היום אני לא לגמרי מחובר לעולם המושגים הצבאי. באתי, שירתתי ונפרדנו בהסכמה הדדית.
לראות את "בופור" זה להרגיש את הקלסטרופוביה שבישיבה במוצב הזה. את החיים תחת לחץ בלתי פוסק של פצצות מרגמה ואת התהייה שיכולה להיות בליבו של כל חייל, זה שיושב ברמת גן וזה שנמצא מעבר לקו הגבול: "מה לעזאזל אני עושה פה ???"
החיילים של "בופור" עושים את מה שהם צריכים לעשות, אבל למעט מפקד המוצב (אושרי כהן בתצוגת משחק נפלאה), אף אחד מהם לא ממש נראה כמי שיודע למה הוא בעצם שם. חלקם נראים ברמה כזו או אחרת של קטטוניה, אבל אולי ככה זה חיילים בלבנון.
"בופור" מביא את סיפור הימים האחרונים במוצב, הימים שלפני היציאה הסופית מלבנון (לעת עתה). אני לא רוצה להרוס לאף אחד על-ידי סיפור ההתרחשויות בסרט. את הסוף, הרי, כולנו מכירים. יצאנו מלבנון. אבל כשם שהצפייה בסרט על מבצע אנטבה לא תושפע מכך שאנחנו יודעים בדיוק מה קורה בסוף, כך גם הצפייה ב"בופור". בלי כל קשר לאוסקר, כל ישראלי חייב את זה לעצמו.
ומילה אחת לפני סיום, אם אני אמשיך להחמיא לאושרי כהן בכל כך הרבה מרץ עוד יחשבו שהוא משלם לי. אבל מגיעה לו כל מחמאה. כמו בכל סרט שבו אני נתקל באושרי, המשחק שלו פשוט מעולה. חבל שהמועמדות לאוסקר היא לא על המשחק. בקטע הזה, אין לי בכלל ספק שמגיע לו.
ברמה האישית, "בופור" הוא אחד הסרטים שנכנסים לרשימת ה-ראיתי ואהבתי בעיקר בגלל שהם חשובים. גם זו סיבה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
