הסוגיה העיקרית, מבחינתי, בכל הקשור ל"ימים קפואים" היא, האם אני יכול להתייחס לסרט באובייקטיביות. הרי כבר כשקראתי על הסרט בפעם הראשונה, קראתי עליו במסגרת ההצלחה המדהימה-ממש (וזה נאמר ללא שמץ של ציניות) של דני לרנר, במאי הסרט, להפיק את הסרט בפחות מ – 30,000 דולר.
וגם כשכבר ראיתי את הסרט לא הצלחתי להתנתק לחלוטין מהעובדה שמדובר בסרט שנעשה בתקציב נמוך כל כך ויחד עם החיבה האוטומטית שלי לסרטים ישראלים, "ימים קפואים" הוכתר, די במיידית כווינר אמיתי.
במחשבה שניה, התקציב הנמוך של הסרט לא אמור להיות העניין שלי. מה אכפת לי אם לרנר השקיע $30,000 או $300,000, הסרט הוא זה שקובע. אלא שבתעשיית הקולנוע שלנו, שעדיין לא מצליחה לכלכל את עצמה לחלוטין (או בכלל) עלות ההפקה היא חלק מהסיפור ובסכומים האלה, עלות ההפקה היא כמעט כל הסיפור כולו. לא לחינם מוקדש סרט ה - "איך עשו את..." ב-DVD לעלות ההפקה וליכולת של לרנר ושל המפיק שלו לתמצת סרט טוב כל כך בסכום נמוך.
אגב, לזכותו של הסרט צריך לציין שגם במקרה של "פרויקט המכשפה מבלייר", עיקר העיסוק היה בדלות ההפקה ובסכום הנמוך שהושקע בה, ולא בסרט עצמו. (ועל כן, אם אני לא טועה, "פרויקט המכשפה מבלייר" נחשב לסרט שהיחס בין ההשקעה הכלכלית בו לרווח הוא הגבוה ביותר).
אז הנה, כמעט מאתיים מילים ועדיין לא הגעתי לסרט עצמו.
האינסטינקט הראשון בצפייה ב"ימים קפואים" היה להגיד "מלהולנד דרייב". אני לא רוצה לפרט למה ואיך, לטובת מי שמתכוון לצפות ב"ימים קפואים", אבל, ישנם רעיונות ברורים שחוזרים על עצמם בשני הסרטים וגם תחושה של העדר קוהרנטיות וטשטוש מסוים, מאפיין את שני הסרטים – אפילו דמות החוזר בתשובה של אולי שטרנברג יכולה להיות מקבילה לקאובוי ממלהולנד דרייב.
מעבר לכך, "ימים קפואים" הוא מפגן משחק מרשים ביותר של ענת קלאוזנר שסביבה סובבת כל עלילת הסרט ולפרקים נדמה שהיא מצליחה להציל את הסרט מלהיראות כמו סרט סטודנטים משודרג (מה שלא רחוק מהאמת, אגב).
אז מה בעצם יש לנו שם, בחורה נטולת שם שגרה בדירות נטולות אפיון שלא ממש שייכות לה. מתפרנסת ממכירת סמי הזייה ומבלה את זמנה בתל-אביב. ותל-אביב של דני לרנר היא לא התל-אביב הרגילה שאנחנו מכירים. היא אותה עיר נהנתנית אבל משהו בה שונה. משהו רע שנמצא באוויר ומזמזם לנו וירטואלית לכל אורך העלילה. אגב, אולי גדול ההישגים של הסרט, מבחינתי, הוא הדבר הרע הזה שאי אפשר להגדיר אותו. התחושה הזו שקיימת לכל אורך הסרט. לפעמים היא אכן מתממשת, כשאותה בחורה קובעת להיפגש עם מחזר אינטרנטי שלה במועדון "קומה" והיא נופלת קורבן לפיגוע. ולפעמים התחושה נשארת בגדר תחושה.
איך שלא יהיה, "ימים קפואים" הוא בעיניי אחד מההישגים הטובים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, וכן, לעניין התקציב של הסרט יש כאן משקל גדול בהחלט.
עכשיו כל מה שנותר לראות הוא איך יצליח לרנר להתמודד עם תקציב גדול פי כמה ועם כוכבת שבדומה לענת קלאוזנר (שכיכבה בפרסומת של "במבה" יחד עם יהודה לוי והתינוק המצויר) גם מכירה את יהודה לוי ככה מקרוב.
ע"פ הבכורה המרשימה, יש רק למה לחכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
