הבלוג של אילון

הסרט נגמר, כותרות הסיום החלו להתגלגל כשברקע השיר הנפלא Work to do בביצוע של להקת אמריקה (השיר הזה לבדו היה שווה את הצפייה בסרט) וניסיתי לחשוב מה כל כך הפריע לי (מעבר לזה שמדובר בקומדיה נחותה למדי) ואז הבנתי: מאט דילון משחק בסרט את התפקיד שבן סטילר משחק תמיד. ולא רק זאת, אלא שהוא עושה את זה לצידו של אוון וילסון שהוא אחד מהשותפים הקבועים של סטילר. כלומר, בן סטילר כבר הפך לוודי אלן, יש שחקנים שמגלמים תפקידים בהשראתו "מעניין איך בן היה עושה את זה"....

ובכל מקרה, סטילר או לא סטילר, "אני, את והוא" היא, במקרה הטוב, קומדיה נחותה ואפילו מצערת. אוון וילסון אמנם ביסס את הקריירה שלו על תפקידים מהסוג הזה, אבל איכשהו, ואולי בגלל הקישור לווס אנדרסון (משפחת טננבאום) תמיד הייתה לי התחושה שהוא הרבה יותר מתוחכם מהתפקידים שהוא זוכה לגלם, והנה התחושה הזו הולכת ומתעמעמת. ומילא הוא, אבל בפעם האחרונה שראיתי את מייקל דאגלס ומאט דילון ביחד זה היה ב"לילה אחד במק'ולס" המופלא והנה עכשיו שניהם משתפים שוב פעולה ומוציאים תחת ידם את המוצר הנחות הזה. ומילא הם, אבל מה אשמה קייט הדסון שזכאית לתפקידים משמעותיים יותר בסרטים טובים יותר.

בקיצור, הסרט הזה לא עושה טוב לאף אחד, בעיקר לא לקהל. 

דילון והדסון מגלמים את מולי וקארל, זוג נשוי בתחילת דרכו, כשבביתם הבורגני עובר להתוגרר (לזמן מוגבל) חבר הילדות של קארל, דופרי (וילסון). המפגש בין מולי המהוקצעת לקארל הלחוץ לדופרי שנשאר תקוע אי שם בילדות ובחוסר האחריות אמור לייצר סצינות מצחיקות. קשה להגיד שהוא מצליח. הוא מנסה, זה פשוט לא עובר.

אפשר בהחלט לוותר על הסרט, ואם כבר מחליטים לצפות, כדאי להישאר עד הסוף. השיר של אמריקה שווה את כל המאמץ הזה. באחריות.