הבלוג של אילון

דווקא צמתי ביום כיפור. צמתי כמו ענק.

בד"כ הייתי צם. החל מגיל 13 ועד עשרים פלוס. אבל אז נשברתי. פשוט הפסקתי לצום. יום כיפור אחד רק שתיתי ואחריו כבר אכלתי וגמרנו. הייתי חופשי מצום יום כיפור לשארית חיי. או לפחות כך חשבתי. אין לי הסבר הגיוני לצום. באמת שלא. בכלל אין לי הסבר הגיוני לדת. אלא שלפני כמה שנים הפסקתי לחפש אותו. אם יש דבר בעולם שאני מוכן לקבל אותו בלי לחקור יותר מדי הרי שזה קיום הטקסים ביהדות. ככה זה. למה אתה מנשק מזוזה ? ככה. בלי הרבה סיבות. אתה באמת חושב שנשיקה חטופה על הפלסטיק הזה שעל הדלת יעשה אותך מוגן יותר ? אני לא חושב. מותר לי לא לחשוב. אני מנשק מזוזות כשבא לי ומתעלם מהם כשבא לי. אבל יום כיפור זה משהו אחר. מבין כל הטקסים של היהדות, יום כיפור היה הטקס שתמיד נשמר אצלנו במשפחה. זה לא שהורים שלי עלו 4 קומות ואח"כ 6 ברגל וזה לא שישבנו בחושך כדי לא להדליק את האור, אבל אלה היו הסטיות היחידות ממה שמכונה יום כיפור כהלכתו. אני דווקא לא האמנתי בזה. ממש לא. אבל צמתי. אני כן מאמין בכיבוד אב ואם וכיבוד המקום ולכן אם כל המשפוחה צמה אז גם אני. אלא שלפני שלוש שנים החלטתי שלא עוד. אנ'לא יודע למה. כמו שאף פעם לא הבנתי למה זה טוב כך גם לא הבנתי למה זה לא טוב. לפני שלוש שנים שתיתי בפעם הראשונה ביום כיפור. אני זוכר במעורפל את התיאור של הסיגריה שהאפיקורס ב"אפיקורס בעל כורחו" מעשן לראשונה בשבת. אני זוכר איך אריה (חבר לעבודה שגדל במשפחה דתית) סיפר לי על הסיגריה הראשונה שהוא עישן בשבת, בגיל 16. כמה שהוא פחד שהשמיים יפתחו עליו. והם לא. מאז, אגב, הוא לא מעשן בשבת. הוא אוכל קילו גרעינים שחורים במקום, אבל לא מעשן בשבת. ב - 2001 שברתי לראשונה במודע ובגלוי את צום יום כיפור. השמיים לא נפתחו. לא קרה כלום. הייתי פחות צמא. שנה מאוחר יותר אכלתי. במקביל העברתי את כיפור עם סרטים ומחשב וכו'. כך גם בשנה שעברה. צמתי אבל ראיתי סרטים (לא לגמרי מוצלחים). השנה החלטתי לחזור למקורות. ושוב, אין לי שום הסבר למה. ככה זו הסיבה הכי טובה. צמתי כמו ענק. כשהייתי צעיר והייתי מתמרד נגד רעיון הצום, אמא שלי הייתה אומרת לי שברגע שאני אחיה בבית שלי הפרטי אני אוכל לעשות מה שאני רוצה. והנה, אני חי בבית שלי ובכל זאת עושה מה שהיא רוצה. "ביליתי" את יום כיפור אצל הורים שלי. לא שמעתי מוזיקה (בער לי כל הזמן לשמוע את החדש של ה - Thrills והצלחתי לגלות איפוק ראוי לשמו). לא ראיתי סרטים, לא שיחקתי במחשב. לא עשיתי כלום. קראתי "הארי פוטר" (זה היה העונש האמיתי). בד"כ הייתי מעביר את הצומים בקלות. קצת צמא ותו לא. הפעם עבר עליי צום מזעזע. קמתי בבוקר עם כאב ראש מטורף. משהו שלא היה לי כבר כמה שנים טובות (ואולי לא היה לי בכלל) ובכל-זאת התמדתי. השם יודע למה. התמדתי ושרדתי. סיימתי את הצום, שתיתי, הורדתי אופטלגין והכאב ראש עבר לעולם שכולו טוב. בארוחה המפסקת של הצום הבטחתי חגיגית שיותר אני לא צם. הבטחתי את זה בכל שנה מאז גיל 18. אפילו קיימתי כמה פעמים. איכשהו, כשהשנה החדשה מתחילה אני מתחיל להיות מודע לכל החטאים והמחדלים של השנה הקודמת. אני כמעט משוכנע לגמרי שאלהים או מי משליחיו לא מעסיק את עצמו בחטאים הספציפיים שלי, בכל-זאת, מהי נפש אחת מחולון לעומת 16 מיליון יהודים שאותם צריך לרשום ב-25 שעות. ובכל-זאת, אני צם. אני מקווה שמישהו שם למעלה אשכרה מודע לצום ולכאב ראש ומתרשם מזה לקראת השנה הקרובה. בשביל מה שזה חשוב, שידעו שהשנה ממש התבאסתי מיום כיפור.