מה לעזאזל היה ביום הזה שהפך אותו לכזה. ואני מרשה לעצמי להגיד את זה למרות שעכשיו רק תשע וקצת והיום הזה מסוגל להפתיע ולהרים את ראשו המכוער לגיחת עצבים אחרונה. חוץ מהיום הולדת של אבא שלי וההבטחה-הריקה-מתוכן שנתתי לו לפיה עוד ארבע שנים, כשהוא יגיע לגבורות אני אבוא לברך אותו עם אשתי ועם הילד, היום הזה היה פשוט גועלי. וכדרכם של ימים גועליים, קשה לשים את האצבע על מה הפך אותו לגועלי. קשה, ואף גועלי לשים עליו את האצבע.
כולם סובלים כולם לא מרוצים כולם מחפשים להיות במקום אחר. ואני, שעובד למחייתי בלשמוע תלונות של אחרים, לא מלין על המתלוננים אלא על מי שסביבי ולידי.
אתמול, בסביבות 11, אבא שלי התקשר אליי לעבודה וביקש שאני אקפוץ לרגע כדי לעזור לו אם איזה בעייה מכאנית. יצאתי מהמשרד באמצע יום עבודה ונסעתי במעלה חולון כדי לפגוש אותו. בדרכי חזרה למשרד עברתי מול קניון חולון. השמש זרחה וחיממה את העולם, שמש כזו של אביב ולא השמש המגעילה של אוגוסט. ברדיו היה שיר טוב (כל כך טוב שהוא פשוט לא הפריע לי ולכן אני גם לא זוכר אותו). עשרות אנשים ישבו בשני בתי הקפה. אחד ממולי והאחר לשמאלי. היה כל כך פסטורלי שממש הצטערתי שאני צריך לחזור למשרד. הצטערתי שאני לא יכול למצות את השמש הזו ואת היום הזה. ובסוף חזרתי למשרד. ובזה קצה הפסטורליה.
והנה היום, לכולם רע וכולם מחפשים את עצמם. ואין לי אלא להאמין שזה בגלל המזג אוויר המשונה הזה שבחוץ. אין לי אלא להאמין שרמת זיהום האוויר מטמאת לכולם את הנפש ביום שכזה.
נדמה לי שפעם שמעתי על מדע שמשלב בין מצבו האקולוגי של בן אדם ומערכת האקלים שבה הוא חי לבין מצבו הנפשי. ואם לא שמעתי, אני משוכנע שיש מי שחוקר את זה as we speak. היום, זה היה בדיוק אחד מהימים שבהם הזיהום שבחוץ התגמד רק בקצת לעומת הבאסה שבפנים.
לפחות מחר זה יגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
