אם היו מחלקים תואר "הסרט הקטן והטוב" הכי טוב, אין ספק ש"ביקור התזמורת" היה אחד המועמדים הרציניים לקטוף אותו. סרט קטן, כיוון שהוא מתאר סיטואציה קטנה, של אנשים נטולי דרמות גדולות במיוחד (ובמובן הזה שאפו לערן קולירין שהצליח לרסן את רונית אלקבץ שמפגיזה בדרך כלל), במקום קטן שכמעט ולא קיים, והקטע הטוב, נו, זה מפני שהשעה ורבע שחולפות כל כך מהר מותירות אותך עם חיוך קטן שכזה שיותר משהוא בא מסיפוק, הוא בא מטוב לב. חיוך של נחמדות, של אווירה טובה. מהצד האחר, לא צריך להגזים. קודם כל, בתחרות הסמויה בין "ביקור התזמורת" ל - "בופור", אין לי בכלל ספק ש"בופור" לוקח. שני הסרטים אמנם מאוד מיוחדים בדרכם. הם מאוד ישראליים, אבל בעצם מתארים סיטואציה שיכלה לקרות בכל מקום אחר, ובכל זאת, ל"בופור" יש חשיבות רבה יותר.
ובכלל, "ביקור התזמורת" הזכיר לי (ולא לחינם) את הסרט הקודם של ערן קולירין שיצא לי לראות "צור הדסים". אז, ערן קולירין היה התסריטאי וגדעון קולירין הבמאי. "צור הדסים" היה סרט דפוק למדי, והעובדה שיצא לי לראות אותו בקולנוע (אשכרה שילמתי) לא תרמה במיוחד. הסרטים מזכירים אחד את השני באיזה חוסר הגיון שיש בהם. משהו שלא לחלוטין מתיישב. משהו בהתנהגות של הגיבורים שגורם לך להרגיש כאילו שאתה צופה באגדה.
אבל, ההשוואה ל"צור הדסים" מיותרת. "ביקור התזמורת" הוא סרט שווה בהחלט.
אגב, כל השבחים שיצא לי לקרוא לגבי הופעתו של ששון גבאי בסרט, הם כאין וכאפס לעומת ההופעה הזאת ממש. גבאי נותן בסרט את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר שיצא לי לראות משחקן ישראלי. הוא כל-כך מדויק ונוגע ללב, אנושי וחמים באופן הכי מרוחק שניתן להעלות על הדעת, ובקיצור, אם לא בשביל שום דבר אחר, אז בשביל ששון גבאי. ענק, פשוט ענק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
