הבלוג של אילון

כשנפרדתי מתמר, לפני 6 שנים, השיר שלא הפסיק להתנגן לי בראש היה "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי. היכולת לקבל את שלמה ארצי הייתה בדיעבד (ולמעשה גם אז), אחת מהתרומות הרציניות של תמר לחיי. היינו כמה חודשים כמעט-ביחד ואח"כ קצת זמן "ביחד" אבל איכשהו אף-פעם לא הצלחתי להרגיש ממש שייך ל"ביחד" שלי ושלה. הייתי שם די לבד. וכנראה שגם היא וכך הפסקנו להיות "ביחד". ישנם זוגות שנפרדים כי האהבה מתה וישנם כאלה שפשוט דועכים. יכול להיות שענינו לתיאור הראשון ואולי גם לשני, קשה לדעת, אני לא ממש בטוח שהיינו זוג.

אבל, אז היה אז ואז היה שלמה ארצי, וכשהסרתי מעליי את מעטה הציניות שהיה לי עד אז כלפי האיש ויצירתו, מצאתי את עצמי מתחבר לזעקה של שלמה ארצי בפזמון "הולך בין האנשים ברחוב צועק או או או או או תגידו לה". לא הלכתי בין האנשים ברחוב וצעקתי. ובכלל, אז הייתה תקופה של פיגועים ונדמה לי שהשתדלתי כמה שפחות ללכת ברחובות. כשאתה עצוב ושירים משמש לך לסעד ונחמה, אתה לא תמיד מתחבר אליהם ברמה המילולית הכי ברורה. לפעמים הם סתם זורקים אותך לאנשהו וזה מה שעוזר. או לפחות זה מה שמעביר את הזמן. לפני שנה, כשנקלעתי לתקופה קצרה של מרה שחורה, הייתי שומע הרבה את "היום שלי" של אוהד בן אבי.

מאז, בכל פעם שיוצא לי לשמוע את השיר, ויוצא לי לשמוע די הרבה, הוא שולח אותי לשם. לאותה תקופה. ולא תמיד זה רע. לפעמים נעים לראות שהמרה עברה, לפעמים אתה נזכר ויודע שתקופות טובות ורעות באות והולכות. ולפעמים סתם נעים לי לשמוע את אוהד בן אבי.

בצורה דומה, "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי מסמל את הפרידה מתמר. ובדיוק כשם ש"מוצ"ש בקניון" היה מבחינתי השיר שלנו (ואני לא ממש בטוח שהיא ידעה מזה), כך "היא לא יודעת מה עובר עליי" תמיד מחזיר אותי אליה. ובעיקר "תגידו לה". לא האנשים ולא הרחוב, הילדותיות שגלומה באמירה הזו של שלמה ארצי "תגידו לה" לא יכול להיות שהיא לא רואה כמה שאני רוצה להיות איתה וכמה שאני חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד. תגידו לה. כמה אומץ נדרש מצידו של שלמה ארצי לשיר שיר לאהובה שלא יודעת מה עובר עליו ולבקש מהאנשים שמסביבו "תגידו לה".

היום נזכרתי בשיר, בשלמה ובתמר. לא בגלל עניינים של הלב אלא בגלל עניינים שבעבודה. אחי היחידי אמר לי שאני צריך לערב פחות רגש בעבודה שלי. והוא צודק. ובכל זאת, קשה לי. כי הרגש שם. כי זה מי שאני. כי כפי שאמרתי לאחי היחידי, אולי אלה הצלקות שצריך לצבור כדי להבין שצריך להיות פחות מעורב רגשית. וכשם שאנחנו תוצר של חינוך והשכלה אנחנו גם תוצר של חוויות. היום הייתי בצד המאוכזב. היום הגחל הזה שבוער בבטן גרם ללהבה.

ולא הלכתי להסתובב ברחובות אלא להטביע את יגוני באוכל של אמאבא. וכל הזמן הראש אמרתי לעצמי "תגידו לה". היא, דווקא כן יודעת מה עובר עליי. כנראה שזה לא מעניין אותה מספיק.